משנה ו: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, וְזֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, אֵינָן נֶאֱמָנוֹת. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת:
משנה ו: משנתנו ממשיכה לדון בדינה של שבויה, שאין ידוע אם נטמאה או לא, ומבררת מי הם הנאמנים לומר שהיא טהורה: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ יחד לבין הגויים, והיה ידוע לנו על פי עדים שנשבו, זֹאת [-האחת] אוֹמֶרֶת, 'נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי', וְזֹאת [-וכן השניה] אוֹמֶרֶת, 'נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי', אֵינָן נֶאֱמָנוֹת, שהרי לא שייך לומר כאן 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', מאחר ואף ללא דבריהם ידוע לנו שנשבו, ודינן ככל שבויות, האסורות לכהונה. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שכל אחת אומרת שחברתה טהורה, נֶאֱמָנוֹת, כיון שעיקר איסור שבויה הוא חומרה שהחמירו חכמים בכהונה, והם הקילו בה לומר שאף אשה נאמנת להעיד על חברתה שלא נטמאה, ואפילו שכאן נראה הדבר כאילו כל אחת מהן מעידה לחברתה כדי שגם חברתה תעיד עליה, מכל מקום נאמנות הן.
