משנה ב: הַמְאָרֵס אֶת בִּתוֹ, וְגֵרְשָׁהּ, אֵרְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. אָמְרוּ לוֹ, מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ, אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ:
משנה ב: משנתנו ממשיכה לדון בזכות שיש לאב בבתו: הַמְּאָרֵס [אֶת] בִּתּוֹ בקטנותה או בנערותה, קודם שבגרה, וְגֵרְשָׁהּ בעלה מן האירוסין בעודה קטנה או נערה, וחזר האב ואֵרְסָהּ, וְנִתְאַלְמְנָה בקטנותה או נערותה, דמי כְּתוּבָּתָהּ המגיעים לה לאחר הגירושין או לאחר מיתת בעלה, הרי הם שֶׁלּוֹ – של אביה, כיון שאין האירוסין מוציאים את הבת מרשות אביה. אבל אם הִשִּׂיאָהּ אביה וְגֵרְשָׁהּ בעלה, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַלְמְנָה, אפילו אם היא עדיין קטנה או נערה, מכל מקום כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּהּ, ואפילו דמי כתובתה מהראשון ניתנים לה, כיון שהנישואין מוציאים אותה מיד מרשות אביה, ואין לו זכות בה. רַבִּי יְהוּדָה חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, הכתובה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב, ורק לאחר שהתגרשה מן הנשואין וחזרה ונישאת, אין הכתובה השניה של האב. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אין הדבר כן, אלא מִשעה שֶּׁנִּשֵׂאת אֵין לָאָב רְשׁוּת בָּהּ.
