משנה ו: הָאָב אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב, אַף הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן:
משנה ו: משנתנו דנה בענין חיוב האב במזונות בתו: הָאָב, אף על פי שכתב לאשתו בכתובתה שבנות שיוולדו לו ממנה יהיו ניזונות מנכסיו, חיוב זה הוא רק לאחר מיתתו, אבל כל זמן שהוא חי, אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ, זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים ביום שמינוהו להיות נשיא, בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה – כשגלתה הסנהדרין ליבנה, והיו יושבים שורות שורות ככרם, כך כותב הבעל לאשתו בכתובתה, הַבָּנִים שיהיו לו ממנה יִירְשׁוּ את דמי כתובתה [מלבד חלק הירושה שיש להם עם שאר הבנים, מנשים אחרות], וְהַבָּנוֹת שיהיו לו ממנה יִזּוֹנוּ מנכסיו, הרי שהושוו הבנים והבנות זה לזה, ויש ללמוד מכך, מַה הַבָּנִים אֵינָם יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב, אַף הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אבל בחייו פטור הוא מלזון אותן.
