משנה ג: נָפְלוּ לָהּ כְּסָפִים, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. פֵּרוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַרְקַע, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְהַמְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, שָׁמִין אוֹתָן כַּמָּה הֵן יָפִין בְּפֵרוֹת וְכַמָּה הֵן יָפִין בְּלֹא פֵרוֹת, וְהַמּוֹתָר, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמְחֻבָּרִין לַקַרְקַע, שֶׁלּוֹ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, שֶׁלָּהּ, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:
משנה ד: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁיִּפָּה כֹחוֹ בִּכְנִיסָתָהּ, הוֹרַע כֹּחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. מְקוֹם שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ בִּכְנִיסָתָהּ, יִפָּה כֹחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלּוֹ וּבִיצִיאָתָהּ שֶׁלָּהּ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלָּהּ וּבִיצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ:
משנה ג: אחד מתנאי הכתובה שתיקנו חכמים, שיתחייב הבעל לפדות את אשתו, אם נשבית, ותמורת זאת הוא אוכל את פירות נכסיה. משנתנו מבררת את גדריו של דין זה: נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים – אשת איש שירשה או קיבלה כספים או מטלטלין, דינם כדין נכסי מלוג, שהגוף שייך לאשה והפירות לבעל, ולכן יִלָּקַח [-יקנו] בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא, הבעל, אוֹכֵל את פֵּירוֹת הקרקע. נכנסו לרשותה פֵּירוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, דינם כשאר מטלטלין, ולכן יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא, הבעל, אוֹכֵל את הפֵּירוֹת. ואם נפלו לה קרקעות עם פירות הַמְחֻבָּרִין עדיין לַקַּרְקַע, ועדיין לא הגיעו לגמר גידולם, אלא צריכים הם עדיין את יניקת הקרקע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, כיון שהפירות שגדלו עד עתה נחשבים כחלק מהקרן, ושייכים לאשה, ומה שיגדל מכאן והלאה נחשב כ'פירות', ושייך לבעל, לפיכך נוטל הבעל את הפירות כולן כשתסתיים גדילתם, וכדי שלא תפסיד האשה, שָׁמִין אוֹתָן – אומדים את ערך הנכסים כעת, כַּמָּה הֵן יָפִים בְּפֵירוֹת – כמה שווים מחמת הפירות שיש עליהם כעת, וְכַמָּה הֵן יָפִים בְּלֹא פֵּירוֹת – וכמה היה שווים אם לא היו עליהם פירות כלל, וְהַמּוֹתָר – ההפרש שבין שווי הקרקעות לבד לבין שווי הקרקעות עם הפירות שעליהם, הרי הוא שייך לאשה, ונותן לה הבעל משלו סכום כערך ההפרש הזה, ויִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע – יקנו בערך זה קרקע, שתהיה שייכת לאשה, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת מאותה קרקע, כדין כל נכסי מלוג. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, פֵּירוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, הרי הם שֶׁלּוֹ, ואפילו אם עוד לא הסתיימה צמיחתם בשעה שבאו הנכסים לרשותה החשיבום חכמים כ'פירות', השייכים לבעל, כיון שהקרקע עצמה שייכת לאשה, וּפירות הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע בשעה שקיבלה את הנכסים, הרי הם שֶׁלָּהּ, ודינם ככל נכסי מלוג, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, השייכת לאשה, וְהוּא, הבעל, אוֹכֵל פֵּירוֹת.
משנה ד: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁיָּפֶה כֹּחוֹ של הבעל בִּכְנִיסָתָהּ לרשותו, הוּרַע כֹּחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. ובמָקוֹם שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ של הבעל בִּכְנִיסָתָהּ, יָפֶה כֹּחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. ומבאר רבי שמעון את דבריו, כֵּיצַד, פֵּירוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ – בשעה שנשאה, הרי הם שֶׁלּוֹ, וּבִיצִיאָתָהּ – כשיוצאת מרשותו, בגט או במיתה, הרי הם שֶׁלָּהּ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלָּהּ, ודינם כנכסי מלוג, שקונים בהם קרקע והוא אוכל פירות, וּבִיצִיאָתָהּ הרי הם שֶׁלּוֹ, שכל מה שהספיק לתלוש קודם שמת או גירשה, הרי הם שלו.
