משנה יא: אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם, אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִים קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. וְכָאן וְכָאן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קְדֻשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר, וּקְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר:
כפי שהתבאר, בזמן שהיה המזבח בשילה נאסר להקריב קרבנות במזבחות אחרים, בדומה לזמן שנבנה בית המקדש בירושלים, שנאסר להקריב קרבנות במזבחות אחרים, משנתנו מבארת שלמרות דמיון זה, עדיין היו חילוקים מסוימים בין שילה לבין ירושלים. אֵין בֵּין שִׁילֹה – הזמן שהיה המשכן קבוע בשילה, לִירוּשָׁלַיִם – לזמן שהיה בית המקדש בנוי בירושלים, אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה היו אוֹכְלִים קָדָשִׁים קַלִּים, כגון קרבנות תודה ושלמים, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה – בכל השטח שסביב שילה, כל זמן שהיו יכולים לראות את המשכן, וְאילו בִּירוּשָׁלַיִם היו אוכלים קדשים קלים רק לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – בתוך חומות העיר ירושלים. וְכָאן וְכָאן – בין בשילה ובין בירושלים, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כגון חטאת ואשם, נֶאֱכָלִים רק לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים שהיו מקיפים את המשכן בשילה, ובירושלים היה זה לפנים מחומות העזרה. קְדֻשַּׁת שִׁילֹה, יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר – היה זמן לאחריה שהותר להקריב בבמות, והיינו לאחר שחרב משכן שילה, שוב הותר להקריב בבמות. וּקְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר, שמזמן שנבנה בית המקדש הראשון נאסרו הבמות לעולם, ואף לאחר שחרב הבית אסור להקריב בבמות.
פרק ב, משנה א: הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן, לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז. וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית, יָצָא:
הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ – מסופה לתחילתה, לֹא יָצָא, שנאמר במגילה 'וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים', וכשם שהימים נעשים כסדרן בזה אחר זה, ואי אפשר שיהיה ט"ו בחודש קודם י"ד בחודש, כך זכירת הנס, שזו קריאת המגילה, צריכה להיות כסידרה. קְרָאָהּ עַל פֶּה, שלא מתוך המגילה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם או בְּכָל לָשׁוֹן, ואינו מבין את אותה לשון, לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז – לאותם שמבינים לשונות העמים, מותר לקרוא להם את המגילה בלשון שהם מבינים, מתוך מגילה הכתובה באותה לשון, ויוצאים בכך ידי חובה. וְהַלּוֹעֵז – המבין רק את שפת העמים, שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית – לשון הקודש, אף שלא הבין, יָצָא ידי חובתו.
