מסכת מגילה, פרק א, משניות ט-י

משנה ט: אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים, אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר, אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה:
כאשר ממנים כהן גדול, מושחים אותו בשמן המשחה. אמנם מזמן שגנז יאשיהו מלך יהודה את שמן המשחה, היה הכהן הגדול מתמנה על ידי לבישת בגדי הכהונה הגדולה, ומשנתנו מבארת את החילוק ביניהם: אֵין חילוק בֵּין כֹּהֵן גדול המָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, לְבין כהן גדול מְרֻבֶּה בְּגָדִים – שהתמנה על ידי שלבש את שמונת בגדי כהונה גדולה [שהם מרובים מבגדי כהן הדיוט], אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, שאם טעה הכהן המשוח והורה היתר בדבר איסור שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ונהג בעצמו על פי הוראתו, חייב להקריב פר בן בקר על חטאתו, ואילו כהן מרובה בגדים שעבר עבירה כזו דינו כשאר כל אדם, ומביא כבשה או שעירה לחטאת. אֵין בֵּין כֹּהֵן גדול המְשַׁמֵּשׁ עתה בכהונה גדולה לְבין כֹהֵן גדול שֶׁעָבַר מתפקידו, ואינו משמש עתה בכהונה גדולה [כגון שאירע פסול בראשון ומינו אחר תחתיו, ולאחר שעבר אותו פסול חזר הראשון לתפקידו], אֶלָּא פַּר של יוֹם הַכִּפּוּרִים, שרק הכהן הגדול המשמש בפועל מקריבו, ולא הכהן הגדול שהועבר מתפקידו, שהרי אי אפשר להקריב שני פרים, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שמקריב הכהן הגדול המשמש בכל יום, ומכונה גם 'מנחת חביתין', ואילו הכהן הגדול שעבר אינו מקריבה. אבל לשאר דברים הם שוים, כגון שאסורים לישא אלמנה, ושניהם משמשים בשמונה בגדים, ואסורים להטמא אפילו לשבעה קרובים.
משנה י: אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה, אֶלָּא פְּסָחִים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא נִדָּר וְנִדָּב, קָרֵב בַּבָּמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִדָּר וְלֹא נִדָּב, אֵינוֹ קָרֵב בָּבָּמָה:
לפני שנבנה בית המקדש, והיה המשכן בגלגל, בנוב ובגבעון, הותר לכל אדם לבנות מזבח משל עצמו ולהקריב קרבנות [אמנם בזמן שהיה המשכן בשילה, היה אסור לבנות מזבחות נוספים]. משנתנו מבארת מה החילוק בין המזבח שהיה במשכן לבין מזבח שהיה האדם בונה לעצמו.
אֵין חילוק בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה – המזבח הגדול, שהיה במשכן, לְבין בָמָה קְטַנָּה, שהיה כל אדם בונה לעצמו, אֶלָּא הקרבת הפְּסָחִים וכיוצא בהם, כלומר קרבנות שחובה להביאם בזמנים קבועים, כגון תמידים ומוספים, שאין מקריבים קרבן פסח ודומיו אלא במזבח שבמשכן, בבמה הגדולה, ולא במזבח שבונה האדם לעצמו. זֶה הַכְּלָל, כָּל קרבן שֶׁהוּא נִדָּר וְנִדָּב – שיכול האדם לידור או להתנדב להביאו, ואינו חובה עליו, קָרֵב אף בַּבָּמָה הקטנה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִדָּר וְלֹא נִדָּב, והיינו קרבנות שחייבים בהם ויש להם זמן קבוע, אֵינוֹ קָרֵב בָּבָּמָה הקטנה, אלא רק בבמה הגדולה.