מסכת מגילה, פרק ב, ו. פרק ג, א

משנה ו: כָּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעֹמֶר וּלְהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם, כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם. דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה, כָּשֵׁר כָּלּ הַלַּיְלָה:
לאחר שהובאו במשנה הקודמת דברים שמצוותן כל היום, מביאה משנתנו עתה דברים שמצוותם כל הלילה: כָּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעֹמֶר, שמצוותה בלילה, וּלְהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים של קרבן התמיד של בין הערביים, שנאמר בו 'הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר'. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם, כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם, וכוונת המשנה לרבות את בזיכי הלבונה של לחם הפנים, שצריכים להינתן ביום. ודָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה, כָּשֵׁר כָּלּ הַלַּיְלָה, ובזה באה המשנה לרבות את אכילת קרבן הפסח, שמצוותו כל הלילה, ומה שאמרו חכמים לאוכלו עד חצות, הוא רק כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
פרק ג, משנה א: בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לוֹקְחִין תֵּבָה. תֵּבָה, לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים. סְפָרִים, לוֹקְחִין תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ תּוֹרָה, לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵּבָה. תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה:
משנתנו עוסקת בדין 'מעלין בקודש ואין מורידין', ומפרשת את סדר הקדושות של דברים מסוימים, שאין להורידן מקדושה חמורה לקדושה קלה. בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ 'רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר', שיש במקום זה קדושה מסוימת, כיון שמתפללים בו בתעניות, לוֹקְחִין – קונים בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת, שהוא קדוש יותר, אבל לא יקנו בדמיו דבר שקדושתו פחותה [אמנם חכמים חולקים וסוברים שאין ברחובה של העיר כל קדושה, כיון שאין מתפללים שם בקביעות]. אם מכרו את בֵּית הַכְּנֶסֶת [ומדובר בבית כנסת של כפר, שהוא נחשב כרכוש פרטי של בני הכפר ורשאים למוכרו], לוֹקְחִין בדמיו תֵּבָה – ארון קודש לספר תורה, שקדושתו גדולה מקדושת בית הכנסת. מכרו תֵּבָה, לוֹקְחִין בדמיה מִטְפָּחוֹת של ספר תורה, שקדושתן גדולה. מכרו מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים – חומשים, או נביאים וכתובים. מכרו סְפָרִים, לוֹקְחִין ספר תּוֹרָה, שקדושתו היא החמורה ביותר. אֲבָל אין מורידין בקודש, ולכן אִם מָכְרוּ ספר תּוֹרָה, לֹא יִקְחוּ בדמיו סְפָרִים. מכרו סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ בדמיהם מִטְפָּחוֹת. מכרו מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵּבָה. מכרו תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת. מכרו בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן – אף אם קנו במקצת הדמים דבר שקדושתו חמורה, לא יקנו במותר הדמים דבר שקדושתו קלה, והטעם בכל זה הוא לפי שמעלין בקודש ואין מורידין. דין נוסף: אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד – תשמיש קדושה השייך לציבור, אין למוכרו ליחיד, מִפְּנֵי שֶׁבכך מּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ, שעד עתה השתמשו בו רבים, ומעתה ישתמש בו יחיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה, אִם כֵּן, שאף לפי מספר המשתמשים בחפץ קדושתו גדולה יותר, אַף לֹא יהיו רשאים למכור תשמיש קדושה מֵעִיר גְּדוֹלָה, שמשתמשים בדבר בני אדם רבים, לְעִיר קְטַנָּה, שהם מועטים יותר.