משנה א: הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב, קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם, יָצָאוּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ. בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין שְׁלשָׁה. אֵין פּוֹחֲתִין וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:
הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה, יכול לקרותה בין כשהוא עוֹמֵד וּבין כשהוא יוֹשֵׁב [אמנם הקורא בציבור צריך לעמוד מפני כבוד הציבור]. קְרָאָהּ אֶחָד, או אפילו קְרָאוּהָ שְׁנַיִם יחד, יָצָאוּ השומעים ידי חובה, ואף שבדרך כלל אי אפשר לשמוע שני קולות יחד, כיון שקריאת המגילה היא מצוה חביבה, נותן האדם דעתו ושומע כראוי. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ אחרי קריאת המגילה, ברכת 'הרב את ריבנו והדן את דיננו', יְבָרֵךְ. וּמקום שנהגו שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ [אבל את הברכות שלפני קריאתה מברכים בכל מקום].
עתה מבארת המשנה את אופן קריאת התורה בציבור: בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וּבַשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין שְׁלשָׁה בני אדם בספר התורה, אֵין פּוֹחֲתִין מהן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וּבימים אלו אֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, כלומר, הקורא ראשון מברך את הברכה שלפני הקריאה ['אשר בחר בנו'], והקורא האחרון מברך את הברכה שאחרי הקריאה ['אשר נתן לנו'], ושאר הקוראים אינם מברכים כלל. אמנם מבואר בגמרא שעתה נהגו שכל העולים מברכים, מחשש שיהיו בני אדם שיכנסו או יצאו באמצע הקריאה, ויחשבו שקוראים בתורה ללא ברכות.
