משנה ג: אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם, וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב, וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם, פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּבַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
משנתנו מבארת שכל 'דבר שבקדושה' צריך מנין אנשים כדי לאומרו, כיון שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'.
אֵין 'פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע', כלומר, אם באו עשרה בני אדם לבית הכנסת לאחר שהתפללו ביחידות, וקראו הציבור את שמע, עומד אחד מהם ואומר קדיש, וברכו, וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע, ו'פורסין' מלשון פרוסה, כלומר חצי דבר, שמתוך שתי הברכות – מברך רק אחת, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה – אין אדם אחד עומד להתפלל כשליח הציבור, וְאֵין הכהנים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם לברך את העם, וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בציבור, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא לאחר קריאת התורה, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב בעת לוויית המת, שהיתה דרכם לשבת שבע פעמים לכבוד המת, להספידו, ועל כל פרק של הספד היו אומרים 'עמדו יקרים עמודו', ו'שבו יקרים שבו', וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים, שהיו נוהגים לברך לאחר שחזרו מלוויית המת, ברכה כנגד האבלים וכנגד המנחמים, וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, שהיו עומדים בשורה לנחם את האבלים, וּבִרְכַּת חֲתָנִים – שבע ברכות, וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם, שאומרים 'נברך לאלוקינו', כל הדברים הללו אינם נעשים בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.
וּבַקַּרְקָעוֹת – כשבא אדם לפדות קרקע מן ההקדש, וצריכים לשום את שווייה, צריך שיהיו תִּשְׁעָה בני אדם, ואפילו ישראלים, וְכֹהֵן אחד עמהם, ויחד יהיו עשרה. ולומדים זאת מכך שנאמר בפרשת הקדשות עשרה פעמים לשון 'כהן'. וְאָדָם – אם הקדיש האדם את דמי עצמו, שיש לשום את שוויו להמכר כעבד, ונותן דמים אלו להקדש, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – גם הוא נישום בעשרה בני אדם, שאחד מהם כהן.
