משנה ד: הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. לֹא יִקְרָא לַמְתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, וּבַנָּבִיא שְׁלשָׁה. הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, קוֹרִין אֶחָד אֶחָד. מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה. וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג, עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתֻּרְגְּמָן:
הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה בציבור, לֹא יִפְחוֹת מִלקרוא שְּׁלשָׁה פְּסוּקִים, כנגד תורה נביאים וכתובים. בזמנם היו נוהגים שמתורגמן עומד ומתרגם כל פסוק ללשון ארמית, שהיו העם מבינים אותה, ולֹא יִקְרָא לַמְתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, כדי שלא יתבלבל המתורגמן ויטעה בתירגומו, וּבַנָּבִיא יכול לקרוא למתורגמן אפילו שְׁלשָׁה פסוקים, לפי שבקריאת הנביאים לא חששו חכמים כל כך אם יטעה, כיון שאין שם מצוות. אמנם אף בקריאת הנביא, אם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן – שלשת הפסוקים שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, שכל פסוק הוא ענין אחר, קוֹרִין ומתרגמים אֶחָד אֶחָד, ולא שנים או שלשה בבת אחת.
מְדַלְּגִין בִּקריאת הנָּבִיא מפרשה לפרשה ואפילו מענין לענין, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה מענין לענין, כיון שהשומע את הקורא מדלג ממקום למקום אין ליבו מיושב לשמוע ולהבין את הדברים, אבל באותו ענין מותר לדלג. וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג, באופנים שמותר לדלג בהם [בנביא אפילו לענין אחר, ובתורה באותו ענין], עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתֻּרְגְּמָן – שיספיק להתחיל את הפסוק הבא לפני שיסיים המתורגמן לתרגם את הפסוק הקודם, כיון שאין זה כבוד הציבור שיצטרכו להמתין בשתיקה.
