משנה ז: כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:
כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, כגון שהיו בהם נגעים, או שהיו עקומות, וכן אם היו מומים בפניו או ברגליו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לברך את העם בברכת כהנים, מהטעם שיבואר להלן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה – מיני צבעים שונים, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, והטעם בכל הדברים האלו הוא מִפְּנֵי שֶׁמחמת כן הָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, והמסתכל בכהנים כשהם נושאים את כפיהם עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה בין ידיהם.
