מסכת מגילה, פרק ד, משניות ו-ז

משנה ו: קָטָן, קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. פּוֹחֵחַ, פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. סוּמָא, פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַּרְגֵּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע:
קָטָן, שעדיין לא הגיע למצוות, קוֹרֵא בַּתּוֹרָה בציבור [ויש אומרים שזהו רק לאחר שכבר עלו לתורה שלשה גדולים], וּמְתַרְגֵּם בציבור, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, כיון שבדברים אלו הוא צריך להוציא את הציבור ידי חובתם, וקטן, שאינו מחויב במצוות, אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם, וְכהן קטן אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לבדו, שאין זה כבוד הציבור שיהא כפוף לברכתו של קטן, אבל אם יש כהנים גדולים, אף הכהנים הקטנים יכולים לברך עמהם. פּוֹחֵחַ – אדם שבגדיו קרועים, ורואים את זרועותיו, פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע, שהרי הוא חייב בדבר, ויכול להוציא את הציבור, וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, מפני כבוד התורה, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, לפי שגנאי הוא לציבור [אבל פריסה על שמע היא רק עבור יחידים שאיחרו לתפילה, ותירגום הוא רק עבור עמי הארץ שאינם מבינים את הקריאה]. סוּמָא – עיור, פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע, אף שבכלל זה עליו לברך ברכת 'יוצר המאורות', והוא אינו רואה אותם, מכל מקום הוא נהנה ממאורות אלו, שהרי על ידם מראים לו בני האדם את דרכו, וּמְתַּרְגֵּם, שהרי כל מתרגם אומר את התרגום בעל פה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, ונמצא שמעולם לא נהנה מהם בעצמו, אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, כיון שאינו יכול לברך ברכת 'יוצר המאורות'.
משנה ז: כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:
כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, כגון שהיו בהם נגעים, או שהיו עקומות, וכן אם היו מומים בפניו או ברגליו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לברך את העם בברכת כהנים, מהטעם שיבואר להלן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה – מיני צבעים שונים, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, והטעם בכל הדברים האלו הוא מִפְּנֵי שֶׁמחמת כן הָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, והמסתכל בכהנים כשהם נושאים את כפיהם עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה בין ידיהם בשעת הברכה.