משנה ג: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים בחול המועד אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן על ידי עשיית חריצים בקרקע מאילן לאילן, ועל ידי זה עוברים המים מאילן לאילן, אל החפירה שסביבו, כיון שאין בכך טירחה מרובה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה, והיינו בשדה של בית הבעל, ואף שעל ידי השקאה זו תהיה לה תועלת, מכל מקום כיון שאין נזק בהימנעות מכך, הדבר אסור בחול המועד. דין נוסף, אף בשדה של בית השלחין, שמותר להשקותה, מכל מקום זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ – לא השקו אותם לִּפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד, כיון שאין הפסד בכך שלא ישקו אותם כעת, ואם היו נפסדים מחמת חוסר מים, כבר היה הנזק קורה בערב המועד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּזֶה וּבְזֶה – בין בהשקאת השדה כולה של בית הבעל, ובין בהשקאת זרעים שבבית השלחין אף שלא הושקו קודם המועד, כיון שהם סוברים שהותרה מלאכה במועד אף כשאין חשש הפסד, אם יש בכך תועלת.
משנה ד: צָדִין אֶת הָאֵישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, כְּדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ:
צָדִין – מותר לצוד אֶת הָאֵישׁוּת [-מין בעל חיים המזיק לתבואה], וְאֶת הָעַכְבָּרִים, מִשְׂדֵה הָאִילָן וּמִשְׂדֵה הַלָּבָן – שדה תבואה, כְּדַרְכּוֹ, ללא שינוי, בַּמּוֹעֵד, ואין בזה משום מלאכה האסורה בחול המועד, וּבִשְׁבִיעִית, ואין חוששים שכשחופר וסותם את חוריהם ייראה הדבר כאילו הוא עודר בשדהו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשְׂדֵה אִילָן רשאי לצודם כְּדַרְכּוֹ, כיון שהם גורמים לנזק גדול, וְאילו מִשְׂדֵה הַלָּבָן, יש לצודם בחול המועד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, אלא בדרך שינוי.
וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה – אם נפרצה גינתו של האדם רשאי לגודרה בַּמּוֹעֵד, וּבִשְׁבִיעִית בּוֹנֶה את הגדר כְּדַרְכּוֹ.
