משנה ה: הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. שְׁמוֹנָה, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, שַׁבָּת עוֹלָה וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת, רְגָלִים מַפְסִיקִין וְאֵינָן עוֹלִין:
המשניות הבאות [עד סוף המסכת] עוסקות בעניני אבלות במועדים: יש להקדים, שכל אדם שמת אחד משבעת קרוביו [שהם אב, אם, אח, אחות, בן, בת, ובן זוג] נוהג אבלות, ואבלות זו נחלקת לכמה חלקים: א. ביום הראשון נוהגת אבלות מן התורה. ב. בשלשת הימים הראשונים נוהגת אבלות חמורה. ג. עד סוף שבעת הימים שלאחר הקבורה נוהגת אבלות פחות חמורה. ד. עד סוף שלשים יום נוהגת אבלות קלה. הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים או יותר קוֹדֶם לָרֶגֶל, אף שבשעה שנכנס הרגל עדיין לא התאבל שבעה ימים, מכל מקום כיון שכבר עברו שלשת הימים הראשונים שבהם נוהגת האבלות החמורה, על ידי שמחת הרגל בָּטְלָה הֵימֶנוּ גְּזֵירַת שִׁבְעָה, ולא רק שאינו מתאבל במועד עצמו, אלא גם אינו צריך להשלים את האבלות לאחר המועד. שְׁמוֹנָה – ואם מת קרובו שמונה ימים קודם לרגל, ונמצא שכבר התחיל לנהוג יום אחד מאבלות 'שלשים', בָּטְלָה הֵימֶנוּ גְּזֵירַת שְׁלֹשִׁים, ואינו צריך לנהוג אבלות קלה זו של 'שלשים' בזמן הרגל ולא לאחר הרגל.
מבארת המשנה את טעמם של דינים אלו, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים, שַׁבָּת שחלה בתוך ימי האבלות, בין ב'שבעה' ובין ב'שלשים', עוֹלָה – נמנית היא עם ימי האבלות, אף על פי שאין נוהגים בה מנהגי אבלות בפרהסיא, הרי נוהג בה מקצת אבלות, בדברים שבצינעא, כיון שבשבת לא נאמרה לשון 'שמחה' אלא לשון 'עונג' בלבד, ואין זו סתירה לאבלות, וְאֵינָה מַפְסֶקֶת – אין השבת מפסיקה את האבלות, אלא לאחר השבת ממשיכים להתאבל, ואילו הרְגָלִים שחלים בתוך ימי האבלות, ונאמר בהם לשון 'שמחה', מַפְסִיקִין את האבלות לגמרי, ואין ממשיכים להתאבל לאחריהם, וְאֵינָן עוֹלִין – אם נקבר המת בתוך הרגל, אין ימי החג וחול המועד נמנים לימי האבלות, אלא לאחר הרגל מונה שבעה ימים.
