משנה ד: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב. אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, בַּמּוֹעֵד, וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת, אֲפִלּוּ בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטווֶֹה עַל יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִית:
משנתנו ממשיכה בדיני כתיבה בחול המועד: אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד, כיון שאפשר לכותבם לאחר המועד, וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ – אם המלוה אינו מאמין ללוה ואינו רוצה להלוות לו ללא שטר, והלוה צריך את המעות לחול המועד, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַּה יֹאכַל – או שלסופר הכותב את השטר אין מה לאכול בחול המועד, ועל ידי שיקבל שכר על כתיבת השטר יהיה לו מה לאכול, הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב.
אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים – ספרי תורה, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, בַּמּוֹעֵד, כיון שאין בזה צורך למועד, ואף על פי שזו מלאכת שמים, ואף שכותבם לצורך עצמו, ולא לסחורה. וְאֵין מַגִּיהִין בספרים אפילו אוֹת אַחַת, ואֲפִילּוּ בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה – בספר תורה הנמצא בבית המקדש, שהכהן הגדול קורא בו ביום הכפורים, ורבים צריכים לו, מכל מקום כיון שאין בו צורך לחול המועד עצמו, ניתן לדחות את תיקונו לאחר המועד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה עַל יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִית – רשאי לטוות צמר לצורך עשיית ציצית, אך יעשה זאת בשינוי, שלא ישזור את החוט בין אצבעותיו, אלא יניח את החוט על יריכו ושוזרו בין ידו הימנית ליריכו, ובידו השמאלית מחזיק את המוך של הצמר, שממנו שוזרים את החוט.
משנה ה: הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. שְׁמוֹנָה, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, שַׁבָּת עוֹלָה וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת, רְגָלִים מַפְסִיקִין וְאֵינָן עוֹלִין:
המשניות הבאות [עד סוף המסכת] עוסקות בעניני אבלות במועדים: יש להקדים, שכל אדם שמת אחד משבעת קרוביו [שהם אב, אם, אח, אחות, בן, בת, ובן זוג] נוהג אבלות, ואבלות זו נחלקת לכמה חלקים: א. ביום הראשון נוהגת אבלות מן התורה. ב. בשלשת הימים הראשונים נוהגת אבלות חמורה. ג. עד סוף שבעת הימים שלאחר הקבורה נוהגת אבלות פחות חמורה. ד. עד סוף שלשים יום נוהגת אבלות קלה. הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים או יותר קוֹדֶם לָרֶגֶל, אף שבשעה שנכנס הרגל עדיין לא התאבל שבעה ימים, מכל מקום כיון שכבר עברו שלשת הימים הראשונים שבהם נוהגת האבלות החמורה, על ידי שמחת הרגל בָּטְלָה הֵימֶנוּ גְּזֵירַת שִׁבְעָה, ולא רק שאינו מתאבל במועד עצמו, אלא גם אינו צריך להשלים את האבלות לאחר המועד. שְׁמוֹנָה – ואם מת קרובו שמונה ימים קודם לרגל, ונמצא שכבר התחיל לנהוג יום אחד מאבלות 'שלשים', בָּטְלָה הֵימֶנוּ גְּזֵירַת שְׁלֹשִׁים, ואינו צריך לנהוג אבלות קלה זו של 'שלשים' בזמן הרגל ולא לאחר הרגל.
מבארת המשנה את טעמם של דינים אלו, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים, שַׁבָּת שחלה בתוך ימי האבלות, בין ב'שבעה' ובין ב'שלשים', עוֹלָה – נמנית היא עם ימי האבלות, אף על פי שאין נוהגים בה מנהגי אבלות בפרהסיא, הרי נוהג בה מקצת אבלות, בדברים שבצינעא, כיון שבשבת לא נאמרה לשון 'שמחה' אלא לשון 'עונג' בלבד, ואין זו סתירה לאבלות, וְאֵינָה מַפְסֶקֶת – אין השבת מפסיקה את האבלות, אלא לאחר השבת ממשיכים להתאבל, ואילו הרְגָלִים שחלים בתוך ימי האבלות, ונאמר בהם לשון 'שמחה', מַפְסִיקִין את האבלות לגמרי, ואין ממשיכים להתאבל לאחריהם, וְאֵינָן עוֹלִין – אם נקבר המת בתוך הרגל, אין ימי החג וחול המועד נמנים לימי האבלות, אלא לאחר הרגל מונה שבעה ימים.
