מסכת מועד קטן, פרק ג, משניות ו-ז

משנה ו: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֲצֶרֶת כַּשַּׁבָּת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כָּרְגָלִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עֲצֶרֶת כָּרְגָלִים, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּשַּׁבָּת:
המשנה מביאה עתה מחלוקת לגבי אבלות בחג השבועות, בראש השנה וביום הכפורים: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הטעם שהרגלים שונים משבת, והם מפסיקים את האבלות ואינם עולים למנין ימי האבלות, כיון שאם יימנו ימי המועד לימי האבלות, הרי יסתיימו כל שבעת ימי האבל בתוך החג, מאחר והחג עצמו נמשך שבעה או שמונה ימים. ואפילו בחג השבועות, שאינו אלא יום אחד, כיון שיש אחריו ששה ימי השלמה שבהם ניתן להקריב את קרבנות הראיה שמתחייבים בהם העולים לרגל, הרי אלו שבעה ימים שאין בהם אבלות, ולכן אמרו שהאבלות נדחית לאחר המועד, אבל מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ואין מקריבים קרבנות, דין יום טוב של עֲצֶרֶת [-שבועות], שאינו אלא יום אחד, כְּדין השַׁבָּת, שאינה מפסיקה את האבלות, ועולה למנין ימי האבל. והוא הדין לראש השנה ויום הכפורים, אף בזמן שבית המקדש קיים, כיון שאינם אלא יום אחד, הרי הם כשבת, ואינם מפסיקים את האבלות, ועולים למנין ימי האבלות. רַבָּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, אפילו רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אף על פי שהם יום אחד [ואפילו בזמן המקדש אין להם ימי השלמה], דינם כִּרְגָלִים, וכל שכן שעצרת דינה כשאר הרגלים, וכל הימים הללו מפסיקים את האבלות, ואינם עולים למנין ימי האבלות. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה – לא כרבי אליעזר ולא כרבן גמליאל, אֶלָּא חג העֲצֶרֶת דינו כִּרְגָלִים אפילו בזמן הזה, כיון שהוא מנוי בתורה במספר שלש הרגלים, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שאינם נחשבים כרגל, ואין בהם חיוב עליה לרגל, דינם כְּשַׁבָּת, שאינם מפסיקים את ימי האבלות, ועולים למנין ימי האבלות.
משנה ז: אֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְאֵין מַבְרִין, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת. אֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה, וְאֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל לֹא בַּטַּבְלָא וְלֹא בָאִסְקוּטְלָא וְלֹא בַקָּנוֹן, אֶלָּא בַסַּלִּים. וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד, אֲבָל עוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה וּמְנַחֲמִין וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים:
משנתנו ממשיכה בדיני והנהגת האבלים בחול המועד: אם מת קרובו של האדם בחול המועד, אֵין קוֹרְעִין את הבגדים, וְלֹא חוֹלְצִין כתף, וְלֹא מַבְרִין – אין אוכלים סעודת הבראה לאחר הקבורה, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת, אבל אחרים, שאינם קרובי המת, אינם רשאים לנהוג כן בחול המועד. וְאפילו הקרובים, האוכלים סעודת הבראה, אֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה, ואין כופים את המיטות כדרך שעושים האבלים בשאר ימות השנה. וְאֵין מוֹלִיכִין מאכלים לְבֵית הָאָבֵל [בכל ימות השנה, ואפילו בחול המועד], לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְּאִסְקוּטְלָא וְלֹא בְּקָנוֹן, שכל אלו הם מיני קערות וכלים מכובדים, ואין משתמשים בהם לצורך האבלים כדי שלא לבייש את העניים [והחידוש במשנתנו שאפילו בחול המועד הדבר אסור], אֶלָּא בְּסַלִּים פשוטים של ענפי ערבה קלופים. וְאֵין אוֹמְרִים בִרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד, אֲבָל עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה לנחם את האבלים כשחוזרים מבית הקברות, וּמְנַחֲמִין אותם, וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים מיד שילכו לבתיהם, ולא יתעכבו לאכול ולברך ברכת אבלים הנוהגת בשאר ימות השנה.