משנה ב: הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה פָּטוּר. זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק לִכָּנֵס לְשָׁם, גּוֹלֶה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ גוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר, מָה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם, יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק (וְלַמַּזִּיק) לִכָּנֵס לְשָׁם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין:
הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, ולא התבונן תחילה לראות אם יש בני אדם העוברים שם ועשויים להפגע מהאבן, וְהָרַג על ידי האבן אדם שעבר שם, ומדובר במקום שאין רבים מצויים שם, ולכן אינו נחשב מזיד, ומאידך יש בני אדם מועטים המזדמנים לשם, ומחמת כן אינו נחשב אנוס, ולכן הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה, כדין רוצח בשגגה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ – לאחר שהשליך את האבן לרשות הרבים, הוֹצִיא הַלָּז [-הנהרג] אֶת רֹאשׁוֹ מהחלון וְקִבְּלָהּ, ומחמת כן נהרג, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מגלות, כיון שנאמר בפרשה זו 'ומצא את רעהו', ויש לדייק, פרט לממציא את עצמו.
זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ הפרטית, וְהָרַג אדם שעבר שם, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק [-לנהרג] לִכָּנֵס לְשָׁם, ואם כן היה לו להעלות בדעתו שהוא נמצא שם, הרי זה גּוֹלֶה. וְאִם לָאו, שנכנס הלה שלא ברשות ושלא מדעתו, אֵינוֹ גוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר בענין זה 'וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר', ויש ללמוד מאופן זה שכתבה התורה, מָה הַיַּעַר זהו מקום שיש רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם, כך חייב הרוצח בשגגה בכל מקום שיש רשות לשניהם להיות שם, יָצָא מכלל זה חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק (וְלַמַּזִּיק) לִכָּנֵס לְשָׁם, אלא רק למזיק יש רשות להיות שם, ולא לניזק. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, יש לדרוש מפסוק זה דין נוסף, מַה חֲטִבַת עֵצִים זהו דבר הרְשׁוּת, שאינו מצוה, אף כל הריגה הנעשית על ידי מעשה שהוא רשות, יָצָא מכלל זה הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ כדי להטותו לדרך טובה, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ כדי ללמדו תורה, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שהכה את המחויב מלקות, שאם טעו בהשערתם והרגו בהכאתם, פטורים מגלות, כיון שהיו עסוקים בהכאה שיש בה מצוה.
