משנה ב: אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסַל. קָמַץ בַּשְּׂמֹאל, פָּסַל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בַּיָּמִין. קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:
משנה ב: אַחַת [-בין] מִנְחַת חוֹטֵא, וְאַחַת [-ובין] כָּל הַמְנָחוֹת, שֶׁקְּמָצָן זָר – אדם שאינו כהן, או אפילו כהן, אם היה אוֹנֵן, כלומר, שמת אחד משבעה קרוביו באותו יום, טְבוּל יוֹם – טמא שטבל ביום, ועדיין לא החשיך היום ולא הושלמה טהרתו, מְחֻסַּר בְּגָדִים – כהן שאינו לובש בגדי כהונה, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, כגון זב או מצורע שנגמרה טהרתם אך עדיין לא הביאו קרבנותיהם, שֶׁלֹא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, ואפילו אם הדבר מותר לו, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, ומחמת סכנה אסור לו למול, טָמֵא, או שעבד כשהוא יוֹשֵׁב, שנאמר (דברים יח ה) "לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'", או שהיה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, כיון שצריך שיהיו רגליו על רצפת העזרה ללא חציצה, ואפילו היה עומד עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, הגם שזהו 'מין במינו', שגם היא מין 'בשר' מכל מקום היא חוצצת, ואפילו היה עומד עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, שזהו מין 'אדם', בכל אחד מהאופנים הללו, פָּסַל את המנחה.
קָמַץ בַּשְּׂמֹאל , פָּסַל את המנחה. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר את הקומץ למנחה, וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בַּיָּמִין.
קָמַץ, וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר [-אבן קטנה וכיוצא בזה], אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח, אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, ונמצא חסר הקומץ משהו, פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר – אם נטל יותר משיעור קומץ או פחות ממנו, הרי זה פָּסוּל. ומבארת המשנה, אֵיזֶהוּ הַיָּתֵר – כיצד ניתן ליטול ביד יותר משיעור קומץ, ומבארת, שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ – כשהוא מלא וגדוש. וְאיזהו קומץ חָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו בלבד. מסיימת המשנה ומבארת, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה – כיצד יש לקמוץ בדרך הכשרה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ – קודם שיטול את הקומץ מכופף הוא את אצבעותיו על כף ידו, באופן שנוצר חלל ריק בין האצבעות לכף היד, ומכניס ידו מן הצד לתוך הקמח, ועל ידי זה נדחק הקמח ונכנס בין אצבעותיו לכף ידו, וכדי שלא יהא הקומץ גדוש הרי הוא מוריד באגודל את הקמח שיוצא מלמעלה, ובאצבעו הקטנה מוריד הוא את הקמח היוצא מלמטה, ונשאר רק הקמח שבין שלש אצבעותיו האמצעיות לבין כף ידו, וזהו הקומץ.
