משנה ד: נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה:
משנה ד: אם לאחר שקמץ הכהן את המנחה, קודם שהקטירה על המזבח, נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, או שנִשְרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, או שאָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת – לפי שיטת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הסובר לגבי זבחים, שיש לזרוק את הדם על המזבח אף אם אבד הבשר, גם כאן הדין כן, ויקטיר את הקומץ, והמנחה כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת – ולפי שיטת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הסובר שם שאין זורקים את הדם אם אבד הבשר, אף לגבי מנחה הדין כן, ופְּסוּלָה.
אם נתן את הקומץ שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, והקטירה כך, הרי המנחה פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, ובתנאי שאת המנחה עצמה כבר קידש בכלי שרת, ורק את הקומץ לא חזר וקידש בכלי שרת נוסף.
הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, שחילק את הקומץ לשנים, ובכל פעם הקטיר מחצית ממנו, כְּשֵׁרָה, ובתנאי שבכל הקטרה היה שיעור כזית, וכגון באופן האמור, שחילקו לשנים, וכיון שבכל קומץ יש שיעור שני זיתים, נמצא שהיתה כל הקטרה בשיעור כזית, אך אם חילק את הקומץ ליותר משני חלקים, ונמצא שבכל הקטרה לא היה שיעור כזית, פסול.
