משנה ג: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדַשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם:
משנה ג: כפי שהתבאר במשניות הקודמות, יחד עם קרבן התודה מביא האדם גם לחמים, ושחיטת זבח התודה מקדשת גם את הלחמים. משנתנו מבארת באילו אופנים מועילה שחיטת הזבח לקדש את הלחמים, ובאילו אופנים אינם מתקדשים: הַשּׁוֹחֵט אֶת קרבן הַתּוֹדָה בִּפְנִים – בעזרה, כראוי, וְלַחְמָהּ של התודה היה חוּץ לַחוֹמָה [יש מפרשים חוץ לחומת ירושלים, ויש מפרשים חוץ לחומת הר הבית], לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. וכן אם שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ הלחמים בַּתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, כיון שלא הסתיימה אפיית כל הלחמים, אין זה נחשב 'לחם' אלא בצק, ולֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם, ואפילו אותן לחמים שכבר קרמו, לא התקדשו. שְׁחָטָהּ לבהמת התודה במחשבה לאכול את בשרה חוּץ לִזְמַנָּהּ, שזו מחשבת פיגול, וְכן אם שחטה במחשבה לאכול את בשרה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, שזו מחשבת פסול, אף שהזבח עצמו התפגל או נפסל, מכל מקום קָדַשׁ הַלֶּחֶם, וגם הלחם התפגל או נפסל יחד עם הזבח [כיון שכל פסול שנעשה בקודש, הקודש מקבלו]. אבל אם שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, שזהו פסול שהיה קודם לשחיטה, לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ, לבהמת התודה, וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, והיינו מום בדוק שבעין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כיון שאין זה מום גמור, שהרי בעופות אין זה מום כלל, לכן גם בבהמה, אם עלה הקרבן על המזבח, לא ירד, וכיון שכך קָדַשׁ הלחם הקרב עמו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אמנם אין זה מום גמור, ואם עלה לא ירד, אך מכל מקום כיון שלכתחילה אין להקריב קרבן זה, לֹא קָדַשׁ הלחם כלל. שְׁחָטָהּ לבהמת התודה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים שהביאו בחנוכת המשכן, שבא עם לחמים, וכן איל נזיר שבא עם לחמים, וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת הבאים בשבועות עם שתי הלחם, שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם, כיון שנאמר לגבי קרבן תודה (ויקרא ז יג) 'עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו', ודרשו חכמים שהלחם מתקדש רק אם נזבח הזבח לשם תודת שלמיו, אך אם נזבח שלא לשמה, אלא לשם קרבן אחר, אין הלחם מתקדש, ולמדו מדין קרבן תודה לשאר הקרבנות הבאים עם לחמים, שאם נזבח הזבח שלא לשמו, אין הלחם מתקדש.
