משנה ו: מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר, אֵלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, מָה הַפֶּסַח שֶׁהוּא בָא בְּחוֹבָה אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבוֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:
משנה ו: המשנה מבארת עתה את המקור לעיקר הדין שהוא במשנה הקודמת: מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, שֶׁלֹּא יָבִיא את קרבנו ממעשר שני אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ב) 'וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר', ולכאורה קשה, וַהֲלֹא אֵין קרבן פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, ולא מן הבקר, שנאמר (שמות יב ה) 'שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ', אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בספר דברים לגבי קרבן פסח לשון 'צֹאן וּבָקָר', אֵלָּא לְהַקִּישׁ ולדמות כָּל קרבן הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, וכך יש לדרוש, מָה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָא בְּחוֹבָה – שחייב האדם להקריבו, אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שהרי פסח מצרים נעשה לפני שהגיעו לארץ ישראל, ולא היה עדיין בעולם מעשר שני, המופרש רק מתבואת ארץ ישראל, אַף כָּל דָּבָר [-כל קרבן] שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבוֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, ולא ממעות מעשר שני. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, או הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, שהרי אמר 'הרי עלי' וחייב את עצמו בכך, לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים, בְּכָל מָקוֹם, ואפילו כשאמר בפירוש בשעת הנדר שיביא את הזבח ממעשר שני, שבאופן זה הועילו דבריו ומביאו ממעות מעשר שני, מכל מקום הנסכים לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, כיון שלא התירה התורה להשתמש במעות מעשר שני אלא לזבח השלמים עצמו, שהוא נאכל לבעלים, ולא לנסכים, שאינם נאכלים אלא קרבים על גבי המזבח.
