פרק יא, משנה א: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אֶחָת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בַּטְּפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקָלוּ:
פרק יא, משנה א: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הקרבים בחג השבועות, נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת – כל חלה בפני עצמה מעשרון סולת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אֶחָת בתנור, ואסור לאפות את שתיהן יחד, וכפי שיתבאר להלן. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, שנאמר (ויקרא כד ה) 'וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת', ולשון 'החלה האחת' מלמדת שכל חלה נילושה בפני עצמה, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם, שנאמר (ויקרא כד ו) 'וְשַׂמְתָּ אוֹתָם', ללמד שֶׁהַשִׂימָה הראשונה שלהם, והיינו הנחתם בתנור, תהיה 'אותם', לשון רבים, שֶׁיָּשִׂים שנים שנים בתנור, ומכך שלא נאמר 'ושמתם' אלא 'ושמת אותם', יש ללמד שדווקא 'אותם' יש להניח שנים ושנים, ולא את שתי הלחם, וכפי שהתבאר בתחילת המשנה, ששתי הלחם נאפים אחד אחד, וּבִטְפוּס [-בדפוס] הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן, כלומר, כיון שצורת שתי הלחם היתה תחתית רחבה, ושני דפנות עולות משני הצדדים, היו מניחים את הבצק בתנור בכלי שצורתו כך, כדי שיקבל הבצק את הצורה הראויה. וּכְשֶׁהוּא רָדָן – מוציאם מהתנור, נוֹתְנָן בַּטְּפוּס [-בדפוס] כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקָלוּ וישברו, נמצא שהיו שלשה דפוסים, אחד לבצק, אחד לתנור, ואחד להניח בו לאחר ההוצאה מהתנור.
