משנה ד: מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לְיָחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוּת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה, אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶם, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה:
משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, הכמות הקטנה ביותר של מנחה היא עשרון, אך יכול אדם להתנדב כמות גדולה יותר, כפי שירצה, ומשנתנו מבארת באילו כלים מביאים את המנחות: מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה עד שיעור שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא את כל המנחה בִכְלִי אֶחָד. אך אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי מנחה של שִׁשִּׁים וְאֶחָד, אינו מביא הכל בכלי אחד, אלא מֵבִיא שִׁשִּׁים עשרון בִּכְלִי אֶחָד, וְעישרון אֶחָד נוסף בִּכְלִי אֶחָד, והטעם לכך שאינו מביא הכל יחד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג [-סוכות] שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד עשרונים [שהרי מוספי החג הם שלשה עשר פרים, ולכל פר שלשה עשרונים, הרי אלו שלשים ותשעה עשרונים. וארבעה עשר כבשים, ולכל כבש עשרון אחד, הרי אלו ארבעה עשר עשרונים. ושני אילים, ולכל איל שני עשרונים, הרי אלו ארבעה עשרונים. ולשני תמידים הקרבים כבכל יום שני עשרונים, ולשני כבשי מוסף של שבת, שני עשרונים, הרי כל העשרונים יחד ששים ואחד], וכיון שכך, דַּיּוֹ לְיָחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוּת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד, ולא יביא ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, אלא לכל היותר ששים עשרונים.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כיצד ניתן לומר שזהו הטעם, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים – חלק מהעשרונים הם לפרים, שבלילתם עבה, שכל עשרון בא עם שני לוג שמן, וחלקם לכבשים, שבלילתם רכה, שכל עשרון בא עם שלשה לוג שמן, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה, כיון שאם יבללו אותם יחד יבלעו זה מזה, ונמצא שהעשרונים של הפרים יהיו רכים מידי, ושל הכבשים עבים מידי, ונמצא שגם ביום זה אין ששים העשרונים של הציבור באים בכלי אחד. אֶלָּא זהו הטעם לכך שיכול אדם להביא רק ששים עשרונים בכלי אחד, ולא יותר, כיון שעַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל כל העשרונים בכלי אחד, ולא ביותר מששים. אָמְרוּ לוֹ חכמים, וכי שִׁשִּׁים עשרונים נִבְלָלִים, ושִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים, והרי לא מסתבר שמחמת עשרון אחד נוסף לא יוכלו לבלול את המנחה היטב. אָמַר לָהֶם רבי שמעון, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן, שהרי אמרו לגבי שיעור מקוה, שבְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, ואילו בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב [-אחד מששים וארבעה בלוג], שזהו שיעור קטן ביותר, כבר אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן.
אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג יין לנסכים, ולא שְׁנַיִם, וְלא חֲמִשָּׁה, כיון שלא מצאנו מנחות נסכים שבא עמהם יין בשיעור זה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה לוג, שזו הכמות הבאה עם מנחה של כבש, וְאַרְבָּעָה לוג, שזהו שיעור היין של מנחת איל, וְשִׁשָּׁה, שזהו השיעור של מנחת פר, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה מתנדבים, כיון ששבעה לוג ראויים לכבש ואיל יחד, ושמונה ראויים לשני אילים, ותשעה ראויים לכבש ופר, ועשרה לאיל ופר, ואחד עשר לשני אילים וכבש, וכן מכאן והלאה כל שיעור יכול להתחלק לשיעור הבא עם מספר קרבנות מסוים.
