משנה ח: הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתָּיִם. כֶּבֶשׁ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא:
משנה ח: משנתנו מבארת את דינו של המקבל עליו להביא קרבן סתם, באיזה שווי צריך הוא להיות. האומר הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה – יש צורך שהשור עם הנסכים שעמו יהיו שוים מנה [מאה דינרים]. האומר הרי עלי עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ סלעים. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתָּיִם. כֶּבֶשׁ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע. האומר הרי עלי שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא את השור עצמו בְשווי מָנֶה, חוּץ מִנְּסָכָיו. האומר הרי עלי עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא את העגל עצמו בְחָמֵשׁ, חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. ושיעורים אלו הם כפי הערך הבינוני של אותם קרבנות באותו הזמן [ולימדה המשנה שלא יביא קרבנות כחושים ביותר, ואף אינו מחויב להביא את הטוב והמשובח ביותר, אלא מביא בינוני].
האומר הרי עלי שׁוֹר בְּמָנֶה, וְהֵבִיא שְׁנַיִם – שני שוורים בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, שהרי לא קיים את לשון נדרו, אֲפִלּוּ היה זֶה [-שור אחד] בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר, וְזֶה [-השור השני] בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר, ונמצא ששניהם יחד שוים כמעט שני מנים, מכל מקום לא יצא, כיון שיש צורך שיהא שור אחד במנה.
האומר הרי עלי להביא שור שָׁחוֹר, וְהֵבִיא שור לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. אך אם נדר להביא שור קָטָן, וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, אף באופן זה לֹא יָצָא, אלא עליו להביא קטן בדוקא, כפי שנדר.
