משנה י: הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְיָ בִּירוּשָׁלָיִם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:
משנה י: להבנת משנתנו יש להקדים ולבאר מהו 'בית חוניו'. שמעון הצדיק היה כהן גדול בזמן בית המקדש השני, והניח אחריו שני בנים, שמעי הגדול וחוניו הצעיר ממנו, אך כיון שחוניו היה בקיא יותר בעניני העבודה ציוה שמעון בן שטח שלאחר מיתתו יכהן חוניו בכהונה הגדולה. אך חוניו בתחילה לא רצה בכך משום כבודו של שמעי, אחיו הגדול, וויתר לו על הכהונה הגדולה. אך לאחר מכן התקנא בשמעי והתחרט על מחילתו, אך כיון שאין כהן גדול יורד מגדולתו לעולם, רצה לגרום לכך שיהרגו הכהנים את שמעי, ולכן הביא לו בגדי נשים ואמר לו שביום שבו הכהן הגדול מתחיל בעבודה לובש הוא בגדים אלו, והעמידו כך ליד המזבח והניחו שם, והלך וקרא לכהנים שהיו במקדש ואמר להם, ראו, ששמעי הבטיח לאשתו שביום שיתחיל את העבודה בבית המקדש ילבש את בגדיה, והנה קיים לה מה שהבטיח. וכששמעו זאת אחיו הכהנים נכנסו למקדש וראו שדברי חוניו נכונים, ורצו להרוג את שמעי, אך שמעי אמר להם את האמת, שחוניו אחיו הוא שאמר לו לעשות כן, וכיון שהתברר להם הדבר רצו להרוג את חוניו, ורדפו אחריו לכל מקום שהלך כדי להורגו, וברח מפניהם למצרים, ובנה שם בית דומה לבית המקדש, ומזבח להקריב עליו קרבנות לשם ה', והיו המצריים עובדים שם את ה' ומקריבים קרבנות לשם ה' כפי שלימדם חוניו, ועל זה התנבא ישעיהו (י"ט י"ט) 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה", אמנם נגררו אחריו גם היהודים והקריבו שם קרבנותיהם, ובדבר זה היה איסור, שהרי לאחר שנבנה בית המקדש נאסר להקריב קרבנות בכל מקום אחר, ויהודי המקריב שם קרבנות אינו יוצא ידי חובתו, והתקיים בית זה מאות שנים, עד זמן חורבן בית המקדש השני.
האומר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ, כדינה, וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא, שהרי זה כמו המקריבה בכל מקום שמחוץ למקדש, שאינו יוצא ידי חובתו, וחייב כרת כדין המקריב קדשים בחוץ. אמר מתחילה הרי עלי עולה שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ, וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, אף שאין זו הקרבת קרבן, אלא הרי הוא כאילו הרגה מחוץ למקדש, ומכל מקום יָצָא – פטור מאחריותה, כיון שכשאמר 'על מנת שאקריבנה בבית חוניו' הרי זה כאילו אמר 'על מנת שאוכל להורגה חוץ למקדש ולא אתחייב באחריותה', ומכל מקום כשהקריבה בבית חוניו חייב כרת משום קדשים שהקריבם מחוץ למקדש. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אם הקדישה על מנת להקריבה בבית חוניו, אֵין זוֹ עוֹלָה כלל, כיון שלא נדר כדרך המתנדבים.
האומר הֲרֵינִי נָזִיר, חלה עליו נזירות, ובסופה יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא, והרי הוא ככל מגלח מחוץ למקדש, שלא יצא. ואם אמר מתחילה על מנת שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא, ואף שאין זה גילוח של נזירות, הרי הוא כמי שאמר שאם ירצה לגלח בבית חוניו אזי יתברר למפרע שלא היה כלל נזיר, אלא נדרו היה רק לצער עצמו מן היין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר כלל, ורשאי לשתות יין.
הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, כיון שעברו בכך איסור של הקרבת קרבנות בחוץ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר – שאם הקריבו קרבנות לעבודה זרה, לא ישמשו במקדש שבירושלים, גם לאחר שחזרו בתשובה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב' כג ט) 'אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְיָ בִּירוּשָׁלָיִם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם', והֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, שחוֹלְקִין עם אחיהם בני משמרתם במתנות כהונה, וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:
