משנה ג: כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לְקְצוֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵין, הֵין, הֵין. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:
משנה ג: כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים את קצירת העומר, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת – כורכים וקושרים את ראשי השיבולים בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצוֹר במוצאי יום טוב, וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל, מהטעם שיבואר להלן בסיום המשנה. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם – שואל שליח בית דין הקוצר את האנשים העומדים שם, האם בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין [-כן]. וחוזר ושואל, בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. וממשיך ושואל, מַגָּל זוֹ – האם אקצור במגל זו, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. ושואל, קֻפָּה זוֹ – האם אכניס את התבואה לקופה זו, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. ואם היה מוצאי יום טוב בַּשַּׁבָּת, מוסיף ואוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ – האם אקצור בשבת, אוֹמְרִים הֵין. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. האם אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר . אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. וכך הוא שואל שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵין, הֵין, הֵין. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, אלא במוצאי יום השבת.
