משנה ז: הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן, חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבוֹא עֹמֶר הַבָּא:
משנה ז: הַחִטִּים, וְהַשְּׂעוֹרִים, וְהַכֻּסְּמִין, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְהַשִּׁיפוֹן, שהם חמשת מיני דגן, חַיָּבִין בַּחַלָּה – אם נעשתה מהם עיסה בשיעור עשירית האיפה, חייבים להפריש ממנה חלה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור המחייב בחלה, אך אין כל המינים הללו מצטרפים יחד, אלא החיטים מצטרפים עם הכוסמין, שהם מאותו המין, והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מהחיטים [ואף עם הכוסמין, שאין זה מין חיטה לגמרי], וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ – התבואה החדשה שלהם אסורה באכילה מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח ועד הקרבת העומר, וּמִלִּקְצוֹר – ואסור לקוצרם מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר, שנאמר לגבי העומר (ויקרא כג י) 'רֵאשִׁית קְצִירְכֶם', שיהיה הוא ראשון לכל הנקצרים. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ תבואות אלו קֹדֶם לְהקרבת העֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן, ומותר לקוצרן ולאוכלם לאחר העומר, שנאמר (שמות כג טז) 'אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה', ומשמעות הלשון היא שתהא התבואה מושרשת בשדה. וְאִם לָאו, שלא השרישו בשעה שהקריבו את העומר, אֲסוּרִים באכילה עַד שֶׁיָּבוֹא עֹמֶר הַבָּא, בשנה הבאה [והלימוד לכך שכל חמשת מיני הדגן הם בכלל איסור חדש הוא מכך שנאמר בפרשה זו (ויקרא כג יד) 'וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה', וכן נאמר לגבי מצוות אכילת מצה (דברים טז ג) 'שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי', וכשם שלשון לחם האמורה בפסח כוללת את כל חמשת מיני דגן, אף לשון לחם האמורה בעומר כוללת חמשה מינים אלו. והלימוד לכך שיש איסור קצירה לפני העומר בכל חמשת המינים היא מכך שנאמר בפרשה זו (ויקרא כג י) 'רֵאשִׁית קְצִירְכֶם', ונאמר לגבי מצוות הפרשת חלה (במדבר טו כ) 'רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה', וכשם שלשון 'ראשית' האמורה בחלה כוללת את כל חמשת מיני דגן, אף לגבי קצירת תבואה לפני העומר כלולים באיסור זה כל חמשת מיני דגן].
