משנה ט: קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי (בִטּוּל) בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלָּיְלָה. נִקְצַר בַּיוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
משנה ט: משנתנו ממשיכה ומביאה אופנים נוספים שבהם מותר לקצור תבואה לפני קצירת העומר: קוֹצְרִין – מותר לקצור תבואה מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת – כדי להגן על האילנות הסמוכים, שלא יוזקו מהתבואה הגדלה בסמוך, כיון שתבואה זו פסולה לעומר, וכפי ששנינו לעיל (פ"ח מ"ב) שאין מביאים מנחות מבית האילן, ויש מפרשים שקוצרים את התבואה משום איסור כלאים, שגדלה התבואה בסמוך לאילנות, וכן מותר לקצור מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, שאין להם מקום פנוי לשבת לברך את הברכות של בית האבל, שהיו עושים כן ברחבה בחוזרם מבית הקברות, וכן מִפְּנֵי (בִטּוּל) בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שאין מקום לתלמידים, וטעם ההיתר בדברים אלו, כיון שאין זה קצירה של רשות אלא קצירה של מצוה, ואילו לגבי העומר נאמר 'ראשית קצירכם', שיהיה העומר הראשון לקציר שלכם, כלומר לקציר הרשות, ולא לקציר המצוה. ובאופנים אלו, לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת – אלומות קשורות, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים – אגודות שאינן קשורות.
מִצְוַת הָעֹמֶר לכתחילה, לָבוֹא מִן הַקָּמָה, שתהיה הקצירה לשם מצוה זו. לֹא מָצָא, כיון שכבר נקצר הכל, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים הקצורים כבר. וכשמביאו מן התלוש, מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח, שעדיין לא התייבש לגמרי, שנאמר 'כרמל', והיינו רך ומלא, לֹא מָצָא לח, יָבִיא אפילו מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לכתחילה לִקְצוֹר בַּלָּיְלָה, שנאמר (דברים טז ט) 'מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת', וכשם שהספירה מתחילה בלילה [כדי שתהיה הספירה שבע שבועות תמימות], כך הקצירה צריכה להיות בלילה. אך אם נִקְצַר בַּיוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת [ולדעת התנא במשנה, שאם נקצר ביום כשר, אין קצירתו דוחה את השבת, שהרי ניתן לקוצרו מערב שבת. אך לדעת הסובר שאם נקצר ביום פסול, אף קצירת העומר דוחה את השבת].
