המשך משנה ו: אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם, אַשְׁפָה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים, אִילָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵרוֹת, שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה עֲשָׂבִים, מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, (דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה). וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן, מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. וְלַד מְעֻשֶׂרֶת לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶׂרֶת. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. וְלַד מֻקְדָּשִׁין לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִין כֵּן. הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְרוֹגְרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ:
המשך משנה ו: אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ האדם בּוֹר ריק, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא הבור במַיִם, או שהקדיש את מקום האַשְׁפָה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים, אִילָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵרוֹת, שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה עֲשָׂבִים, בכל האופנים הללו מוֹעֲלִין רק בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, כיון שאין מעילה במה שהשביח לאחר שהוקדש, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן, מוֹעֲלִין בָּהֶם עצמם, וּבְגִדּוּלֵיהֶם, אף שגדלו לאחר ההקדש, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ.
וְלַד מְעֻשֶׂרֶת – המעשר את בהמותיו, ואחת מהמוקדשות למעשר בהמה היא נקבה המניקה את בנה שנולד לה קודם שהוקדשה, לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶׂרֶת, כיון שחלבה הקדש, ואסור להנות מחלב הקדש. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן – מי שליבו נודבו מתנדב לתת חלב לאותם ולדות, שאינם יכולים לינק מאמותיהן לאחר שהוקדשו בקדושת מעשר בהמה. וכן וְלַד מֻקְדָּשִׁין – ולד של נקבה שהוקדשה לקרבן, לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין, וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִין כֵּן, לתת לולד המוקדשין חלב.
הַפּוֹעֲלִים העושים מלאכה מעצי הקדש, לֹא יֹאכְלוּ מִגְרוֹגְרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, ואף אם התנו עמהם שיקבלו מזונות מהקדש, נותנים להם ממון של הקדש שיקנו בו מזונות, ולא יאכלו מפירות של הקדש ממש. וְכֵן פָּרָה הדשה בשדה של הקדש, לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ, ואף שנאמר (דברים כה ד) 'לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ', היינו בדייש הראוי לו, אך בדייש של הקדש שאינו ראוי לו, מותר לחוסמו.
