(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד, ואם הפר האחד לבדו אינו מופר, הפר הבעל לבדו ועברה על נדרה קודם שיפר האב אינה לוקה. (נדרים פי"א ה"ט)
ב. מת הארוס חזרה לרשות אביה, וכל שתדור האב מפר כשהיה קודם שתתארס, מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחר מותו אין הבעל מפר שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה. (נדרים פי"א ה"י)
ג. ועד מתי אביה מפר עד שתבגר, בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה כנדר אלמנה וגרושה שנאמר בהן כל אשר אסרה על נפשה וגו'.
ומאימתי מפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה, והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, היתה מגורשת מספק לא יפר לה, נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים, וכן מי ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים וכיוצא בה אין הבעל הראשון ולא האחרון מפירין נדריה, היתה מחייבי לאוין ואין צריך לומר מחייבי עשה והפר נדריה הרי אלו מופרין. (נדרים פי"א הלכות ז-ח)
ד. נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון שמת קודם שישמע. (נדרים פי"א הי"ד)
ה. שמע האב והפר לה ומת האב ואחר כך שמע הבעל אפילו שמע הבעל קודם שימות האב לא נתרוקנה רשות לבעל ואינו יכול להפר לעולם אחר מות האב, שאין הארוס מפר אלא בשותפות. (נדרים פי"א הי"ח)
ו. שמע ארוס והפר לה ומת ואח"כ שמע האב, או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע, אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס האחרון אם נתארסה בו ביום כמו שבארנו. (נדרים פי"א הי"ט)
ז. נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון, מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היא ברשות האב מפני שהיא נערה. (נדרים פי"א הי"א)
ח. אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וגרשה בו ביום והחזירה בו ביום אינו יכול להפר שהרי יצאתה לרשות עצמה אחר שנדרה, אף על פי שנדרה ברשותו והיא עתה ברשותו הואיל ויצתה ברשות עצמה בינתיים נתקיימו נדריה. (נדרים פי"א הי"ב)
ט. נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב, לפיכך היה דרך תלמידי חכמים עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין.
וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת משאירסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרין שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם. (נדרים פי"א הלכות כ-כא)
י. האב או הבעל שאין שומעין אינם מפירין, אף על פי שהבעל מפר נדרים שלא שמען הראוי לשמוע אין השמועה מעכבת בו.
יא. השוטה אינו מפר בין אב בין בעל, הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר, והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת, וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו כאחת. (נדרים פי"ב הלכות יג-יד)
יב. שמע האב או הבעל ושתק כדי לצערה אף על פי שלא היה בלבו לקיים נדרה הואיל ועבר היום ולא הפר ולא בטל נתקיימו נדריה, נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואף על פי שנתכוונה לאסור הואיל ונעשה ההיתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה, ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור. (נדרים פי"ב הי"ח)
יג. מפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת, ולא יאמר לה בשבת מופר ליך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי וכיוצא בזה. (נדרים פי"ג ה"ח)
יד. מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת שדברים אלו מצוה הן. (שבת פכ"ד ה"ו)
טו. הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד, שאין ההיתר הזה דין, לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום, ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת הרי זה מתיר בשבת הואיל והוא לצורך השבת. ( שבועות פ"ו ה"ו)
טז. וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים שמשמען שרצה בנדר זה. ( נדרים פי"ג ה"ג)
יז. המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. ( נדרים פי"ג ה"ז)
יח. נשים ועבדים יש להן נזירות, והאב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה כשאר הנדרים, אבל העבד יש לרבו לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים ואם לא כפה אותו נוהג נזירות.
נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה או שהעריך, אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו ולא יחול עליו נדר, למה הדבר דומה לאוסר פירות אחרים עליהם, אבל אם אין שם עינוי ולא דבר שמעכב מלאכה אינו יכול לכופו, נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו, שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות.
עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מרבו הרי זה אסור לשתות יין כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו, נזר והשלים נזירותו וגלח ולא ידעו רבו ואחר כך יצא לחירות הרי זה יצא ידי נדרו, אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו, נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא. (נזירות פ"ב הלכות יז-יט)
יט. וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה, אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. (נדרים פי"ג ה"ב)
