מסכת נדרים, פסקי הלכות, פרק שלישי

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. נדרי אונסין ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרים כדרך שבארנו בשבועות, הרי שהדירוהו האנסין והמוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכל ואף על פי שהוסיף על מה שבקשו ממנו, וכן אם בקשו ממנו שידור שלא תהנה אשתו לו ונדר שלא תהנה לו אשתו ובניו ואחיו כולן מותרין וכן כל כיוצא בזה. (נדרים, פ"ד ה"א)

ב. וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל ורצו בשלשה דינרין שניהן פטורין וכן כל כיוצא בזה, לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו ולא גמר בלבו. (נדרים, פ"ד ה"ג)

ג. מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות. (שבועות, פ"ו ה"א)

ד. אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו, נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו  לעולם אלא לדבר מצוה.  (שבועות, פ"ו ה"ח)

ה. מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לבית דין לקיים שבועתו, אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם, אם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא נחם ועמד במריו הרי זה יקיים שבועתו.

כיצד נשבע שיגרש את אשתו או שלא יהנה ישראל מנכסיו או שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שלשים יום וכיוצא בזה אומרים לו בני אם תגרש את אשתך אתה מוציא לעז על בניך ואומרים העם מפני מה נתגרשה אמן של אלו ולמחר קוראים להם בני גרושה ושמא תנשא לאחר ואי אתה יכול להחזירה וכיוצא בדברים אלו, וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך למחר יצטרך זה ותהיה עובר על וחי אחיך עמך והחזקת בו או פתוח תפתח וכיוצא בהן, וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין שלשים יום הרי אתה פוגע ברגל ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת, אם אמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי נשבע מתירין לו ואם אמר אף על פי כן לא נחמתי ורוצה אני בכל זה אין מתירין לו. (שבועות, פ"ו הלכות י-יא)

ו. מי שנדר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם, ובלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר, וכן שאר הענינות שפירשנו בשבועות כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות. (נדרים, פ"ד ה"ה)

ז. מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות.  (שבועות פ"ו ה"א)

ח. מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור. (שבועות פ"ו הי"ח)

ט. וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל ורצו בשלשה דינרין שניהן פטורין וכן כל כיוצא בזה, לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו ולא גמר בלבו. (נדרים, פ"ד ה"ג)

י. וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהן, שבועת (של) הבאי כיצד כגון שראה חיילות גדולות וחומה גבוהה ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים, ושראיתי חומת עיר פלונית גבוהה עד לרקיע וכיוצא בדברים אלו, שזה לא גמר בלבו שהדבר כך בלא פחות ולא יותר ולא נתכוון אלא לספר את גובה החומה או רוב העם. (שבועות, פ"ג ה"ה)

יא. אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו, נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו  לעולם אלא לדבר מצוה.  (שבועות פ"ו ה"ח)

יב. אבל הנודר או הנשבע שאיני נושא פלונית הכעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה, קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה, הרי זה מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין, ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר, שהרי הסבה שבגללה נדר לא היתה מצויה וטעות היה. (נדרים פ"ח ה"ג)

יג. כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה, כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולן מותרין, ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי כולן מותרין, אבל אם אומר כשהגיע אליהן אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולן אסורין חוץ מאביו, שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו.  (נדרים, פ"ח ה"ו)

יד. מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע יהיה חבירו נאמן בטענתו ויטול כל מה שטען בלא שבועה, או שאם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד את זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו, ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד את זכותו, ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כשהיה מקודם וכן כל כיוצא בזה. (סנהדרין פ"ז ה"י)

טו. המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן, בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה, אם נתקיימו התנאין נקנה הדבר שהוקנה, ואם לא נתקיים התנאי לא קנה, וכבר ביארנו משפטי התנאים בהלכות אישות. במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי, אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו. (מכירה פי"א הלכות א-ב)

טז. וכן מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לו אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן לו, לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא. (מכירה פי"א ה"ה)

יז. אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב הרי זה קנה, והוא שיתפוס זכיותיו בבית דין, והוא שלא יהיה אנוס.

כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו בבית דין, וקנו מידו שאם לא בא ביום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אלו נותנים, ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה, והוא שיהיה בבית דין חשוב. (מכירה פי"א הלכות יג-יד)

יח. נדרי אונסין ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרים כדרך שבארנו בשבועות, הרי שהדירוהו האנסין והמוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכל ואף על פי שהוסיף על מה שבקשו ממנו, וכן אם בקשו ממנו שידור שלא תהנה אשתו לו ונדר שלא תהנה לו אשתו ובניו ואחיו כולן מותרין וכן כל כיוצא בזה.

ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר, כגון שישים בלבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכן כיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להן אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות. (נדרים פ"ד הלכות א-ב)

יט. כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום, ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שבארנו, או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, או שהשביעו אנס, לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין.

באי זה מוכס אמרו, במוכס העומד מאליו שלוקח ממון שלא ברשות מלך המדינה, או שלוקח ברשות המלך אבל מוסיף לעצמו על הדבר הקצוב כמו שיתבאר בהלכות גזלה.

וצריך הנשבע באונס להיות כונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו , ואף על פי שהדברים אלו שבלב אינן דברים, הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס, הרי זה סומך על דברים שבלבו.

כיצד כגון שנשבע לאנס שלא יאכל בשר סתם, ובלבו שלא יאכל היום או שלא יאכל בשר חזיר הרי זה מותר וכן כל כיוצא בזה. (שבועות פ"ג הלכות א-ד)

כ. במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל. (גזלה ואבדה פ"ה הי"א)

כא. הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, מיושבי היבשה אסור ביורדי הים אף על פי שהן מפרשים באמצע הים הגדול, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה, נדר מרואי חמה אסור בסומין שלא נתכוון זה אלא ממי שהחמה רואה אותו, נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבות ומותר בנשים ובקטנים, ואם דרכן לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל. (נדרים פ"ט הי"ט)

כב. נדר משובתי שבת אסור בישראל ובכותיים, נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים, שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלים, והנודר מבני נח מותר בישראל שאין נקראים בני נח אלא שאר האומות. (נדרים פ"ט ה"כ)

כג. נדר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל ובני עשו ואינו אסור אלא בישראל, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם. (נדרים פ"ט הכ"א)

כד. מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו, הרי זה מותר ליקח מהן ביותר ולמכור להן בפחות, אסר הנייתו עליהם אם שומעין לו שיקח מהן בפחות וימכור ביותר מותר, ואין גוזרין כאן שלא ימכור גזירה שמא יקח, שהרי לא נדר מאיש אחד כדי שנגזור עליו [אלא] מאומה כולה, שאם אי אפשר לו לישא וליתן עם זה ישא ויתן עם אחר, לפיכך אם אסר הנייתן עליו הרי זה משאילן ומלוה אותן, אבל לא ישאל מהם ולא ילוה מהן.

אסר הנייתו עליהן והנייתן עליו לא ישא ויתן עמהם, וכן לא ישאו הן ויתנו עמו ולא ישאיל להן ולא ילוה מהם ולא ילוה אותן. (נדרים, פ"ז הלכות ז-ח)

כה. הנודר מישראל אסור בגרים, מן הגרים מותר בישראל, הנודר מישראל אסור בכהנים ולוים מן הכהנים ומן הלוים מותר בישראל, הנודר מן הכהנים מותר בלוים, מהלוים מותר בכהנים, הנודר מבניו מותר בבני בניו, ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר והנשבע אחד הוא. (נדרים, פ"ט הכ"ג)

כו. הנודר הנייה מבני העיר ובא אדם ונשתהה שם שנים עשר חדש הרי זה אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן מותר, נדר מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו, פחות מכן מותר.  (נדרים, פ"ט הכ"ו)

כז. נדר מן הערלים אסור במולי עכו"ם ומותר בערלי ישראל, נדר מן המולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרוייה אלא לשם עכו"ם שנאמר כי כל הגוים ערלים ואין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה על המילה ולא למי שאינו מצווה עליה.  (נדרים, פ"ט הכ"ב)