שנינו במשנה, 'מנודה אני לך, רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר'. הגמרא דנה עתה בלשונות נוספים הדומים ללשון זו: אָמַר רַב פָּפָּא, האומר לחבירו 'נְדִינָא מִנָּךְ', והיינו אהיה מורחק ממך בכך שלא אוכל משלך, דְּכוּלֵּי עַלְמָא אָסוּר – לדברי הכל משמעות לשונו היא שייאסרו נכסיו של חבירו עליו בנדר, ואסור [ולהלן יבואר שמדובר כשסיים ואמר 'שלא אוכל לך']. ואם אמר לחבירו 'מְשַׁמַּתְנָא מִמָּךְ', דְּכוּלֵּי עַלְמָא שָׁרֵי – לדברי הכל מותר הוא בנכסי חבירו, כיון שמשמעות 'שמתא' היא לשון קללה (תוספות), ואין במשמעות לשון זו איסור נכסי חבירו על עצמו, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי – ובאיזו לשון נחלקו רבי עקיבא וחכמים, בְּאומר לחבירו מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ, רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, לִישְׁנָא דְנִדּוּיָא הוּא – הרי זו לשון הרחקה, ומשמעותה היא שיהא מרוחק מחבירו בכך שנכסי חבירו יהיו אסורים עליו, וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, לִישָּׁנָא דִּמְשַׁמַּתְנָא הוּא – הרי זו לשון שמתא וקללה, ולכן אינו נאסר בנכסי חבירו.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – וההלכה היא כחכמים, שלשון 'מנודה אני לך' אינה אוסרת, והטעם שפוסקים כדבריהם, כיון דְּקַיְימָא לָן – שכך מקובל בידינו (עירובין מו:), הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵרוֹ – כשהוא חולק על חבירו, כלומר על תנא יחיד, וְלֹא מֵחֲבֵרָיו – אך אין הלכה כמותו כשהוא חולק על המרובים, וכיון שסתימת משנתנו היא שחכמים חולקים על רבי עקיבא, אין הלכה כמותו. וְעוֹד טעם לכך שיש לפסוק הלכה כחכמים, דְּאַמְרִינָן – שהרי אמרו בגמרא לגבי מה שאמר רב פפא שבלשון 'משמיתנא' לדברי הכל אין איסור, וּפְלִיגָא – ורב פפא בדבריו אלו חולק על דבריו דְרַב חִסְדָּא, דְּהַהוּא גַבְרָא – שהרי היה מעשה באדם אחד דְּאָמַר 'מְשַׁמַּתְנָא מִנִּכְסֵי דִבְרֵיהּ [-מנכסיו של בנו] דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא', אֲתָא לְקַמֵּיהּ – ובא לפניו דְרַב חִסְדָּא לשאול אותו אם באמירה זו נאסר הוא בנכסיו, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חסדא, לֵית דְּחָשׁ לָהּ לְהָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא – אין מי שחושש להלכה לדברי רבי עקיבא, ומשמעות דבריו היא שרבי עקיבא עצמו אוסר אפילו באופן זה, שאמר לשון 'משמתנא', ושלא כדברי רב פפא האומר שבלשון זו גם רבי עקיבא מודה שלא נאסר, וְאַף עַל גַּב דְּסָבַר רַב חִסְדָּא בְּשַׁמֵּיתְנָא פְּלִיגֵי – שנחלקו רבי עקיבא וחכמים בלשון 'משמתנא', מִיהוּ כִּי קָא דָּחֵי לָהּ – מכל מקום כשדוחה הוא לִדְרַבִּי עֲקִיבָא, לְגַמְרֵי קָא דָּחֵי לָהּ – הרי הוא דוחהו לגמרי מן ההלכה, וְאָמַר, לֵית דְּחָשׁ לָהּ – אין מי שחושש לדבריו, אַלְמָא לֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ כְּלָל – ומוכח מכך שאין הלכה כרבי עקיבא כלל.
מוסיף הרמב"ן ומבאר באיזה אופן נאמרו דברי רבי עקיבא: וּמִסְתַּבְּרָא לָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּנָן וְרַבִּי עֲקִיבָא – ומסתבר לנו לומר בביאור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים, נַמִּי לֹא מִיתּוֹקְמָא אֶלָּא כְּרֵישָׁא – שגם מחלוקת זו אינה מתבארת אלא כמו שהעמידה הגמרא את הרישא של המשנה, דְּקָתָּנֵי – ששנינו ברישא 'מֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ', דְּאוֹקִימְנָא – והעמידה הגמרא שאין לשונות אלו מועילות עַד שֶׁיֹּאמַר בנוסף לכך 'שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ' 'שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ', וְסֵיפָא נַמִּי – וכך יש להעמיד גם את הסיפא, בדברי רבי עקיבא, בִּאופן שאמר 'מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ' פְּלִיגֵי – נחלקו, דְּרַבִּי עֲקִיבָא חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר, כיון דִּקְסָבַר שלשון זו יָד לְנֶדֶר הוּא, וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, לִישָּׁנָא דִמְשַׁמֵּיתְנָא הוּא – הרי זו לשון של שמתא, וְלָאו לְמֵיסַר מִינֵּיהּ בְּנֶדֶר מַשְׁמַע – ואין משמעות לשונו שאוסר על עצמו את נכסי חבירו בנדר, אֶלָּא הֲרֵינִי כִּמְשׁוּמַּת לְךָ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ – הריני נוהג לגבי האכילה מנכסיך כפי שנוהגים עם משומת, דְּאוּרְחָא דְּאִינְשֵׁי לְמִפְרָשׁ מִינֵּיהּ דִּמְשׁוּמַּת – שדרך בני אדם לפרוש ממי ששמתוהו בית דין, וְלֹא סָפוּ לֵיהּ מִידִי – ואין מאכילים אותו דבר, וכך אומר אותו אדם לחבירו, שיהא הוא כמשומת לגבי חבירו, וממילא לא יאכילנו חבירו דבר משלו. אֲבָל הֵיכָא – אבל באופן דְּלֹא קָאֲמַר 'שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ', אלא אמר רק 'מנודה אני לך', בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא ובֵין לְרַבָּנָן לֹא מַשְׁמַע דְּאָמַר אָסוּר – אין משמעות לשונו לאסור על עצמו את נכסי חבירו, דְּלֹא עָדִיף מִ'מֻּדְּרַנִי מִמְּךָ' ו'מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ' דְּרֵישָׁא, דְאַסִּיקְנָא – שהסיקה הגמרא שאם אמר רק לשון זו אינו נאסר, כיון דְּיָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הֲווּ, וְלֹא הַוְיָין [-ואינן נחשבות] יָדַיִם המועילות, אֶלָּא בִּדְאָמַר בסיום דבריו שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ. מוסיף הרמב"ן ראיה נוספת, וְכֵן נַמִּי עוּבְדָּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ – וכן מוכח גם מהמעשה באותו שבא לפניו דְרַב חִסְדָּא, יָדַיִם מוֹכִיחוֹת הֲווּ, דְּלא אמר רק 'משמתנא', אלא קָאָמַר 'משמתנא מִנִּכְסֵי דִּבְרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה', ולגבי אופן זה אמר רב חסדא שהטעם שאין איסורו חל הוא כיון שאין הלכה כרבי עקיבא, הרי שהנידון של רבי עקיבא הוא באופן כעין זה, שיש ידים מוכיחות. הִילְכָּךְ – ולכן, לגבי לשון 'נְדִינָא מִנָּךְ', דְּקָאַמְרִינָן – שאמרה הגמרא שבאופן זה לְכוּלֵי עַלְמָא [-לדברי הכל] אָסוּר, היינו רק בְּכִי הַאי גַּוְונָא – באופן זה הוּא, דְּקָאָמַר 'נְדִינָא מִנָּךְ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ', הָא – אבל אם אמר נְדִינָא מִנָּךְ לְחוּדֵיהּ – לבד, ללא הוספת 'שאני אוכל לך', שָׁרֵי – מותר הוא בנכסי חבירו, ולא חל נדרו.
מביא הרמב"ן מי שחולק על דין זה: וְאַשְׁכְּחָן לְחַד מֵרַבְּוָותָא – ואמנם מצאנו לאחד מרבותינו (והוא הרמב"ם בפ"א מהלכות נדרים הכ"ד), דְּקָאָמַר בִּפְסָקָא דִּילֵיהּ – שאמר כך בפסקי הלכותיו, האומר מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ, אָסוּר לֶאֱכוֹל לוֹ, וְאִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה [והיינו כשיטת רבי עקיבא], ואם אָמַר לֵיהּ נְדִינָא אֲנִי מִנָּךְ, הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵיהָנוֹת, ואף שלא סיים ואמר 'שאני אוכל לך', מכל מקום חל נדרו, ומסיים הרמב"ן ואומר, וַאֲנָן כַּתְבִינָן מַאי דִּסְבִירָא לָן – ואנו כתבנו מה שאנו סוברים בדבר, שגם בלשון 'נדינא' יש צורך שיסיים ויאמר 'שאני אוכל לך' [וטעם הרמב"ם וסיעתו שאין צורך לומר 'שאני אוכל לך' מבואר בתוספות (ד"ה נדינא) כיון שמשמעות לשון זו אינה כלל נידוי והרחקה, אלא שאהיה נע ונד מלהנות ממך, וכיון שאין ללשון זו משמעות אחרת, אף אם לא אמר 'שאני אוכל לך' נחשב הדבר כידים מוכיחות שכוונתו לאיסור הנאה מחבירו, וחל נדרו].
