גמרא
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אמר האדם חֻלִּין או הַחֻלִּין או כְּחֻלִּין, בֵּין אם אמר לשונות אלו 'שֶׁאוֹכַל לְךָ', ומשמעותו שיהיה חולין מה שאוכל לך, וּבֵין אם אמר לשונות אלו וסיים שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ, כלומר שיהיה חולין מה שלא אוכל משלך, אף על פי שניתן להבין מדבריו שמה שיאכל משלו לא יהיה חולין, אלא קודש, מכל מקום מֻתָּר, ולהלן יבואר טעם הדין. אמנם אם אמר 'לֹא חֻלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ', והיינו מה שאוכל משלך לא יהיה חולין אלא קודש, אָסוּר. לַחֻלִּין – לא חולין יהיה מה שלֹא אוֹכַל לְךָ, ומשמע שמה שאוכל משלך יהיה חולין, הרי זה מֻתָּר.
הָא מַתְנִיתָא הֲוֵינָן בָּהּ בַּגְּמָרָא – בברייתא זו נשאנו ונתנו בגמרא לבררה, וְאַמְרִינָן – וכך אמרה הגמרא, רֵישָׁא מַנִּי – כדעת מי סוברת הרישא, שמבואר בה שאם אמר 'חולין' או 'החולין' או 'כחולין' מה שלא אוכל לך, לא חל נדרו והוא מותר, הרי בודאי דעת רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּלֵית לֵיהּ – שאינו סובר שמִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, דְּאִלּוּ לְרַבָּנָן, כֵּיוָן דְּאִית לְהוּ – כיון שהם סוברים שמִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, ואף אם לא אמר זאת בפירוש, הרי כשאמר חֻלִּין, או הַחֻלִּין, או כְּחֻלִּין שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ, צריך להיות הדין שאָסוּר, כיון דְּמַשְׁמַע מדבריו שרק מה שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ יהא מותר כחֻלִּין, הָא – אבל מה שֶׁאוֹכַל לְךָ, כלומר מה שאוכל משלך, לָאו חֻלִּין, וְכֵיוָן דְּלֹא הֲווּ חֻלִּין, וַדַּאי קָרְבָּן הֲווּ, וְאָסוּר. ואם כך, שהברייתא כרבי מאיר, אֵימָא סֵיפָא – אמור ובאר את הסיפא של הברייתא, שכך שנינו בה, אם אמר 'לַחֻלִּין לֹא אוֹכַל לְךָ', כלומר לא חולין יהיה מה שלא אוכל לך, ומה שאוכל לך יהא חולין, מֻתָּר, וְהָתְּנַן – וקשה על כך ממה ששנינו במשנה, האומר לחבירו 'לַקָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ', רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, והבינה הגמרא שהטעם הוא כיון שמשמעות דבריו היא שרק מה שלא אוכל לך לא יהא כקרבן, אבל מה שאוכל משלך, יהא כקרבן וייאסר, וְקַשְׁיָא לָךְ – והוקשה לנו על משנה זו, הָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר – הרי רבי מאיר אינו סובר שאומרים מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, ואם כן מה בכך שמשמעות דבריו היא שמה שיאכל משלו יהא כקרבן, והלא לדעת רבי מאיר אין מדייקים מדברי הנודר את מה שלא אמר בפירוש. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא ביישוב קושיא זו, שאין הטעם במשנה מחמת שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר, לְקָרְבָּן יְהֵא לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לְךָ – מה שתתן לי לאכול משלך יהא אסור עלי כקרבן, ולכן לא אוכל משלך, ואם כן, הָכָא נַמִּי – גם כאן בברייתא יש לפרש את דבריו כך, ולומר דהֲכִי קָאָמַר – כך היא כוונתו, לַחוּלִין לֶיהֱוֵי – לא חולין יהא, אלא קרבן, לְפִיכָךְ לֹא אֹוכַל לְךָ, וּמַאי – ומה היא משמעות לשון 'לַחֻלִּין' שאמר, לֹא חוּלִין, כיון שהלמ"ד נקראת בפת"ח, אלא קרבן, ונמצא שאף לדעת רבי מאיר באופן זה שאמר 'לחולין לא אוכל לך' צריך להיות הדין שיחול נדרו וייאסר במאכלי חבירו, ומדוע אמרה הברייתא שאם אמר לשון זו הרי הוא מותר.
וּפָרִיק – ותירץ רַב אַשִּׁי, באמת הברייתא כולה נשנתה כדעת רבי מאיר, הָא דְּאָמַר 'לְחֻלִּין לא אוכל לך', שבאופן זה אי אפשר לפרש את כוונתו שיהא קרבן, שהרי הלמ"ד נקראת בשו"א, והמשמעות היא שמה שלא יאכל משלו יהא חולין, ואף שניתן לדייק שמה שיאכל משלו יהיה אסור כקרבן, הרי סובר רבי מאיר שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן. הָא – והמקרה שבו אוסר רבי מאיר, הוא באופן דְּאָמַר לַחֻלִּין לא אוכל לך, שהלמ"ד נקראת בפת"ח, דְּמַשְׁמַע לֹא לֶיהֱוֵי חֻלִּין אֶלָּא יהא כקָרְבָּן, ולפיכך לא אוכל משלך, ובאופן זה חל נדרו ואסור.
[ובאופן שנקטה הברייתא באמצעה, שאומר 'לא חולין שאוכל לך', שאסור, אף שהעמדנו את הברייתא כרבי מאיר, ואף שלא אמר בפירוש 'קרבן', אלא אמר 'לא חולין', והרי לדעת רבי מאיר אין אומרים שמכלל לאו אתה שומע הן, אין זו קושיא, כיון שכשאומר 'לא חולין' הרי זה כאילו אמר בפירוש 'קרבן', שהרי לשון 'לא חולין' היא בהכרח קרבן, וכיון שאמר בפירוש שמה שיאכל משלו לא יהא חולין, מחשיבים זאת כאילו אמר שיהא כקרבן מה שאוכל לך. ואילו דברי רבי מאיר, שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, נאמרו רק באופן שלא דיבר האדם כלל על מה שיאכל משל חבירו, אלא על מה שלא יאכל, ובזה לא אין כלל לשון איסור, אלא שניתן לדייק מדבריו שרק מה שלא יאכל יהיה מותר, ואילו מה שיאכל יהיה אסור, וכיון שזהו דיוק בדבריו סובר רבי מאיר שאין מדייקים, ואין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן (ריטב"א)].
