פרק זה עוסק באופנים שונים שבהם על אף שאמר האדם לשון גמורה של נדר, מכל מקום אין נדרו חל, כיון שלא היתה לו כוונה אמיתית לנדר. וכן יבואר בהמשך הפרק משמעות לשונות שונים של נדרים, כיצד דנים אותם.
משנה
אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים – אמרו חכמים שהם מותרים לגמרי, ואינם צריכים שאלה לחכם, ואפילו לעם הארץ ניתן להתיר נדרים אלו ללא פתח ממקום אחר, ואלו הם, נִדְרֵי זֵרוּזִין – נדר שנודר האדם רק כדי לזרז את חברו, וְנִדְרֵי הֲבַאי, נדרים שיש בהם גוזמא גדולה, שהכל יודעים שאין הדבר נכון, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אֳנָסִין, ובמשנה זו ובמשניות הבאות יבוארו האופנים השונים בנדרים אלו. 'נִדְרֵי זֵרוּזִין' כֵּיצַד, הָיָה אדם מוֹכֵר חֵפֶץ, ולא הסכים הקונה לשלם את המחיר שביקש הקונה, וְאָמַר המוכר, קוֹנָם [-ייאסרו עלי כל פירות העולם כקרבן] שֶׁאֵינִי פּוֹחֵת מִן הַסֶּלַע, כלומר, אם אמכור לך חפץ זה בפחות מסלע, שהוא ארבעה דינרים, ייאסרו עלי כל פירות העולם, וְהַלָּה – הקונה אוֹמֵר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל הַשֶּׁקֶל, שזהו שני דינרים, אמדו חכמים את דעתם שלא התכוונו בנדרים אלו אלא לזרז זה את זה, וּשְׁנֵיהֶם רוֹצִין באמת שיתקיים המקח בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִים, ואף ששניהם נדרו שלא יעשו כן, מכל מקום אין אלו אלא נדרי זירוזין, ורשאים לקיים את המקח בשלשה דינרים ללא התרת חכם.
גמרא
שנינו במשנה, 'קונם שאיני פוחת מן הסלע, והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל' וכו', ובאופן זה שההפרש ביניהם הוא שני דינרים, אמרה המשנה 'שניהם רוצים בשלשה דינרים'. הגמרא מבררת עתה האם סכומים אלו הם בדווקא: אָמַר לֵיהּ [-שאלו] רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, אָמַר לוֹ המוכר טְפֵי מִסֶּלַע – שרצונו לקבל על החפץ יותר מסלע, וכגון שאמר קונם שאיני פוחת לך מחמשה דינרים, וְהַלָּה אוֹמֵר בָּצִיר מִשֶּׁקֶל – ואילו הקונה אומר קונם שאיני משלם אפילו שקל, שהוא שני דינרים, אלא רק דינר אחד, ונמצא שההפרש ביניהם הוא ארבעה דינרים, האם באופן זה נִדְרָא הֲוֵי – כוונתם לנדר ממש, ואם מכר המוכר בפחות מחמש דינרים, או ששילם הקונה יותר מדינר אחד, עברו על נדריהם, אוֹ שגם באופן זה זֵרוּזִין הֲוֵי – הרי אלו נדרי זירוזין, ומותר להם לקיים את המקח בסכומים אחרים. וצדדי הספק, האם על אף שאמר המוכר שימכור יותר מסלע, היתה כוונתו האמיתית להסכים למכור אפילו בפָּחוֹת מִסֶּלַע, והיינו פחות מארבעה דינרים, וְגם הקונה שאמר שרצונו לשלם פחות משקל, היתה כוונתו האמיתית לשלם יוֹתֵר מִשֶּׁקֶל, והיינו יותר משני דינרים, ואם יקיימו את המקח בשלשה דינרים לא יעברו על נדריהם, או דִּילְמָא – שמא נאמר, כיון שההפרש ביניהם גדול ביותר, דַּוְקָא קָאָמַר – כוונת כל אחד מהם היתה בדוקא שיתקיים המקח במחיר זה, וְנֶדֶר הוּא – והרי זה נדר המחייב אותם, ואסור להם לעבור על דבריהם. וְלֹא אִיפְשִׁיטָא – וספק זה לא נפשט, וּלְחוּמְרָא – ויש להחמיר בו, ולכן בכל מקום שההפרש היחסי בין נדרו של הקונה לבין נדרו של המוכר הוא יותר מהיחס של סלע ושקל, יש להחמיר.
שנינו במשנה, 'ארבעה נדרים התירו חכמים' וכו'. אָמַר רַב אַסִי, אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ ששנינו במשנתנו שהם מותרים, אין הכוונה שהם מותרים מאליהם, אלא צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם. אך הוסיף רב אסי ואמר, כִּי אֲמַרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – כשאמרתי דבר זה לפני שמואל, אָמַר לִי, תַּנָּא תָּנִי – התנא במשנתנו שנה לשון 'מֻתָּרִין', שמשמעותה מותרים לגמרי, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ – ואם כן איך ניתן לומר שנדרים אלו צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם.
מביאה הגמרא לשון נוספת במימרא זו: רַב יוֹסֵף מַתְנִי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא בְּהַאי לִישָּׁנָא – רב יוסף שנה מימרא זו בלשון אחרת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי, אֵין חָכָם רַשַּׁאי לְהַתִּיר נדרים, אֶלָּא כְּעֵין אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ, וטעמו, קָסָבַר – כיון שהוא סובר שאֵין פּוֹתְחִין לאדם בַּחֲרָטָה, כלומר, אם לא התחדש לנודר דבר מסוים שאם היה יודעו לא היה נודר, אי אפשר להתיר לו את הנדר רק מחמת שהוא מתחרט על נדרו, אלא לכן צריך 'פתח' כעין ארבעה נדרים אלו, אמנם בארבעה נדרים אלו בעצמם אין צורך כלל בפתח, אלא הרי הם מותרים מאליהם. וְרַב הוּנָא סָבַר, פּוֹתְחִין אף בַּחֲרָטָה, והיינו אף שלא התחדש לו שום דבר משעה שנדר ועד עתה, אלא שמתחרט על כך שנדר, ואומר שנדר מחמת כעס, ומביאה הגמרא מעשה, שממנו יש ללמוד את דעת רב הונא בנדר, דְּהַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְרַב הוּנָא – שהרי היה מעשה באדם שבא לפני רב הונא להתיר את נדרו, אָמַר לֵיהּ – אמר לו רב הונא, לִבָּךְ עֲלָךְ – האם בשעה שנדרת היה לבך עליך, כלומר, שחשבת באותה שעה על הצער הגדול שיש לך כעת מחמת נדרך ואף על פי כן נדרת, או שלא חשת באותה שעה צער זה, ולכן נדרת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אותו אדם, לֹא, כלומר בשעה שנדרתי לא הרגשתי בליבי את הצער שיש לי עתה, אלא מחמת הכעס נדרתי, ואם הייתי יודע שאצטער כל כך לא הייתי נודר, וְשָׁרָא יָתֵיהּ – והתיר לו רב הונא את נדרו, הרי שסובר הוא שפותחים לאדם בחרטה, ואין צורך דוקא בפתח של ידיעה שהתחדשה לו לאחר הנדר.
מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בנידון זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם הבא להתיר את נדרו, לֵב זֶה עָלֶיךָ, וְאִם אָמַר לָאו, מְפִירִין אוֹתוֹ – מתירים לו את נדרו, והיינו כיון שהוא סובר שפותחים בחרטה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו, אין פותחים לאדם בחרטה, אלא אוֹמְרִין לוֹ לָאָדָם, אִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּפַיְּיסוּךָ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כפי שאירע לאחר שנדרת, שהיו עשרה בני אדם שפייסוך, כְּלוּם נָדַרְתָּ – האם היית נודר. וְאִם אָמַר לָאו, שאם היו מפייסים אותו קודם הנדר כפי שפייסוהו לאחר מכן לא היה נודר, מַתִּירִין אוֹתוֹ, כיון שבאופן זה נמצא שהתחדשה לו ידיעה שלא ידע בשעה שנדר, וזהו פתח שניתן להתיר איתו את הנדר. ומבאר הרמב"ן, פֵּרוּשׁ דברי רבי יהודה ששואלים אותו 'לֵב זֶה עָלֶיךָ' היינו האם צער הלב שיש לך עכשיו חשבת עליו בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַרְתָּ. וְלִישְׁנָא דְתוֹסֶפְתָּא – ולשון התוספתא (פ"ה ה"א) היא שאוֹמְרִין לוֹ, אִלּוּ בשעה שנדרת הָיָה לְךָ לֵב זֶה כפי שאתה מצטער עתה, האם הָיִיתָ נוֹדֵר, ואם אומר שלא היה נודר מתירים לו את נדרו.
