משנה
הַנּוֹדֵר שלא יהנה מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. אבל הנודר מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, אָסוּר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, והטעם לכך, שֶׁאף יּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, שהרי אינם נשארים בים כל חייהם, אלא עתידים לעלות ליבשה. מוסיפה המשנה, לֹא כָּאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ – להפליג לעומק הים, ובגמרא יבואר לגבי מה נאמר כלל זה.
גמרא
שנינו בסיום המשנה, 'לא כאלו שהולכין מעכו ליפו, אלא במי שדרכו לפרש'. רַב פָּפָּא וְרַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא נחלקו בביאור דין זה, חַד מַתְנִי אַרֵישָׁא – אחד מהם שנה כלל זה לגבי הרישא, וְחַד מַתְנִי אַסֵּיפָא – ואחד מהם שנה כן לגבי הסיפא. ומבארת הגמרא, מַאן דְּתָנֵי אַרֵישָׁא מַתְנִי הָכֵי – מי ששנה דין זה לגבי הרישא, ביאר כך את המשנה, הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, ומשמע מכך, הָא – אבל בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, הרי הוא אָסוּר, ועל זה הוסיפה המשנה ואמרה, וְלֹא – ואינו נאסר על היורדים לים לזמן קצר, כְּאֵלּוּ הַהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, שהם מקומות קרובים זה לזה, ומפליגים קרוב לחוף, דְּהָלִין יוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה נִינְהוּ – כיון שאנשים אלו מכונים 'יושבי היבשה', אֶלָּא נאסר רק מִמִּי שֶׁדַּרְכָּן לְפָרֵשׁ – להפליג לעומק הים, למקומות רחוקים. וּמַאן דְּמַתְנִי אַסֵּיפָא מַתְנִי הָכֵי – ומי ששנה דין זה על הסיפא, שונה כך, הַנּוֹדֵר מִיּוֹשְׁבֵי היַבָּשָׁה, אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, כיון שגם הם נחשבים 'יושבי היבשה', וְלֹא כְּאֵלּוּ הַהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ בִּלְבָד, שהם בודאי נחשבים כיושבי היבשה, אֶלָּא אפילו בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ לעומק הים נַמִּי – גם כן נאסר בו, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לְיַבָּשָׁה סָלֵיק [-עולה הוא ליבשה], אֲבָל לפי שיטה זו, 'יוֹרְדֵי הַיָּם' דְרֵישָׁא, שאסרם על עצמו, אָסוּר אַף בְּהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, כיון שגם הם מכונים 'יורדי הים'. פוסק הרמב"ן, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם נדר שלא יהנה מיורדי הים אסור הוא אפילו במי שמפליג למקום קרוב, כמו מעכו ליפו.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ג ה"ז) נָדַר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, נַעֲשֹׁוּ בְּנֵי הַיַּבָּשָׁה, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר אַחַר הַנֶּדֶר, וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר אַחַר הָאִסּוּר. וּבְאִילֵין טַלְיָיתָא צְרִיכָה רָבָא. מבאר הרמב"ן, וְהָכֵין פֵּירוּשָׁא – וכך הוא פירוש דברי הירושלמי, אדם שנדר ואָמַר, הֲנָאַת יוֹרְדֵי הַיָּם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עָלַי קוֹנָם – הנודר שתהא הנאת יורדי הים אסורה עליו כקרבן, אך מתנה שיחול איסור זה רק לאחר שלשים יום, מַהוּ – האם הוא נאסר בִּבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר בְּנֵי יָם, וְעַכְשָׁו, בסוף אותם שלשים יום, נַעֲשֹׁוּ בְּנֵי יַבָּשָׁה. וּפָשִׁיט – ופשטו בירושלמי שדין זה תלוי במחלוקת, דְלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוֹלְכִין אַחַר שָׁעָה שֶׁהַנֶּדֶר חָל בָּהּ, וּמֻתָּר באותם שהם עתה בני היבשה, אף שבשעת הנדר היו מיורדי הים. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא הוֹלְכִין אַחַר שְׁעַת אֲמִירָתוֹ, וְאָסוּר בָּהֶן, כיון שבשעת אמירת הנדר היו מיורדי הים, ואף שבשעת חלות הנדר הם מבני היבשה.
והוסיפו בירושלמי שם, וּבְאִילֵין – ובאותם בני אדם שֶׁהֵם יוֹרְדֵי הַיָּם לְטַיֵּל עַל שְׂפָתוֹ בְּדוּגִית [-סירה קטנה של דייגים], צְרִיכָא רַבָּה – צריך בזה הוראת רב, אִם יֶשְׁנָן – האם הם נחשבים בִּכְלָל יוֹרְדֵי הַיָּם או לא. וְאִיתָא לִפְלוּגְתַּיְיהוּ – ומובאים עיקרי סברות מחלוקתם דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא גם בתלמוד בבלי בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ נְדָרִים (פט.), שם נחלקו לגבי אשה שנדרה נדר בזמן שהיתה פנויה, אך התנתה שיחול הנדר רק לאחר שתינשא, לדעת רבי עקיבא נחשב הדבר כאילו נדרה עתה, בעודה פנויה, ואין הבעל יכול להפר נדר שנדרה אשתו קודם שנשאה. ולדעת רבי ישמעאל נחשב הדבר כאילו נָדְרָה את נִדְרָהּ לאחר שנישאת, שהרי רק אז חל הנדר, והרי זה ככל נדר שנדרה אשת איש, שבעלה יכול להפר לה, ואלו הן אותן סברות של המחלוקת בירושלמי, האם הולכים אחר שעת אמירת הנדר, או אחרי שעת חלות הנדר.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְקַיְּימָא לָן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שהולכים אחר שעת אמירת הנדר, ואף אם לא חל הנדר מיד, ולכן אם נדר מיורדי הים הרי הוא נאסר באותם שהיו יורדי הים בשעת אמירת הנדר, וכן אם אשת איש נדרה נדר שיחול עליה לאחר שתינשא, אין בעלה יכול להפר לה נדר זה.
משנה
הַנּוֹדֵר שלא יהנה מֵרוֹאֵי הַחַמָּה, אָסוּר אַף בְּסוּמִין – עיוורים, כיון שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה למי שרואה את השמש, אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה 'רוֹאָה' אוֹתוֹ ואף העיוורים בכלל האיסור.
גמרא
שנינו במשנה ש'הנודר מרואי חמה' לא התכוון למעט עיוורים, ומבארת הגמרא מהיכן אנו יודעים שזו היתה כוונתו, מִדְּלָא (קתני הנודר) [קָאָמַר] – מכך שלא אמר בנדרו שייאסר מִן הָרוֹאִין, שאז משמעות הדברים היא למעט עיוורים, שאינם רואים כלל [ולא רק שאינם רואים את החמה], ואילו באומרו לשון 'רואי חמה' משמעותו שהחמה רואה אותו, וכוונתו לְאַפּוֹקֵי – למעט דָּגִים וְעֻבָּרִין, שאין החמה רואה אותם, ואין הם בכלל נדרו.
