גמרא
שנינו במשנה, 'שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל לוקח ביותר ומוכר בפחות'. אוֹקִימְנָא לְמַתְנִיתִין – העמידה הגמרא את משנתנו בִּזְבִינָא מְצִיעָא – במקח אמצעי, בינוני, אֲבָל זְבִינָא חֲרִיפָא – אבל במקח חריף, שהרבה קופצים עליו, אפילו אם מוכר לו במחיר רגיל הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא, וְלכן אם אמר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מוֹכֵר שָׁוֶה בַּשָּׁוֶה, כיון שבאופן זה אין לו הנאה, ואילו ללוקח מותר להנות ממנו, וְלוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר, כיון שאם יקנה במחיר האמיתי תהיה לו הנאה מהמוכר, והרי נדר שלא יהנה מישראל. ואם אמר שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, מוֹכֵר בְּיוֹתֵר, כיון שאם ימכור במחיר האמיתי תהיה הנאה ללוקח, והוא נדר שלא יהנו ממנו ישראל, וְלוֹקֵחַ שָׁוֶה בְּשָּׁוֶה, ואף שיש לו הנאה בכך, הרי מותר לו להנות מישראל.
וּזְבִינָא דְּרָמֵי עַל אַפֵּיהּ – ומקח ה'מוטל על פניו', כלומר, מקח גרוע שאין עליו קופצים, הֲנָאַת מוֹכֵר הִיא, אפילו כשמוכר במחירו האמיתי, וְאם אמר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מוֹכֵר בְפָחוֹת, כיון שאם ימכרנו במחירו האמיתי תהיה לו הנאה מהקונה, וְלוֹקֵחַ מקח כזה אפילו שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, כיון שבאופן זה אינו נהנה מהמוכר. ואם אמר שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, מוֹכֵר שָׁוֶה בְּשָּׁוֶה, כיון שבמקח כזה אין הנאה ללוקח, אלא למוכר, ומותר לו להנות מישראל, וְלוֹקֵחַ בְּפָחוֹת, כיון שאם יקח במחיר האמיתי תהיה הנאה למוכר, והרי נדר שלא יהנו ממנו ישראל.
שנינו בתּוֹסַפְתָּא (פ"ב ה"ה) הַנּוֹדֵר מִיִּשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּגֵרִים, לפי שגם הגרים בכלל ישראל. אבל הנודר מִן הַגֵּרִים, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. הַנּוֹדֵר בְּיִשְׂרָאֵל, אָסוּר גם בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם, כיון שלשון 'ישראל' כוללת את כל עם ישראל, וגם את הכהנים והלויים. אבל הנודר מִכֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. הַנּוֹדֵר מִן הַכֹּהֲנִים, מֻתָּר בַּלְוִיִּם, וכן הנודר מִן הַלְוִיִם מֻתָּר בַּכֹהֲנִים, ואף על פי שגם הכהנים הם בני שבט לוי, ובלשון התורה הם מכונים במקומות רבים כ'לויים', מכל מקום בלשון בני אדם אין הם מכונים 'לויים', ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם.
תַּנָּא – שנינו בברייתא, הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִ'בְּנֵי הָעִיר', כָּל אדם שֶׁשָּׁהָה שָׁם [-באותה העיר] שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, נחשב כ'בן העיר', ואָסוּר לאותו נודר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ. והמודר הנאה מִ'יּוֹשְׁבֵי הָעִיר', הרי הנמצא בעיר עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אינו נחשב 'יושב העיר', ומֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אבל השוהה בעיר יותר משלשים יום, נחשב כ'יושב העיר', ואָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מִבָּנִים של אדם מסוים, מֻתָּר בִּבְנֵי בָּנִים, ואף שבלשון התורה 'בני בנים' מכונים 'בנים', מכל מקום כיון שבלשון בני אדם בני בנים אינם מכונים בנים, אין הם בכלל הנדר.
משנה
האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לַעֲרֵלִים, הרי זה מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם. האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לְמוּלִים, הרי זה אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֻתָּר בְּמוּלֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם. ומבארת המשנה את שני הדינים הללו, לפי שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא עַל שֵׁם הַעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט כה) 'כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב', הרי ש'ערלים' הוא כינוי לכל הגויים, ואפילו אותם המולים, ואילו ישראל אינם מכונים 'ערלים', ואפילו מי שאינו מהול.
אגב הדין האמור במשנתנו, לגבי מולים וערלים, מביאה הגמרא מימרא בענין מעלת המילה: רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה וחשובה היא המִילָה, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד ח) 'הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה'.
סְלִיק פִּירְקָא
