משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של אדם שנאסרה עליו בנדר הנאת חבירו [בין אם הוא אסר על עצמו את הנאת חבירו, ובין אם חבירו הוא שאסר עליו בנדר שלא להנות ממנו]: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, וְנִכְנָס לְבַקְּרוֹ ביקור חולים, עוֹמֵד הוא בזמן ביקורו, אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב [ובגמרא יבואר אם המודר הוא המבקר, או שהוא החולה]. וּמְרַפְּאוֹ – רשאי המדיר לרפא את המודר רְפוּאַת נֶפֶשׁ, והיינו רפואת גופו, ואף על פי שאסור לו ליהנות ממנו, כיון שיש מצוה על הרופא לרפאות חולי ישראל [שנאמר לגבי מצות השבת אבידה (דברים כב ב) 'וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ', ודרשו חכמים שלשון הפסוק באה לרבות אבידת גופו, שאם האדם חולה יש מצוה על כל ישראל לרפאותו. ובגמרא יבואר מה הדין באופן שיש לאותו אדם אפשרות להתרפא על ידי רופא אחר], אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן – אסור לו לרפא את בהמותיו, שזו הנאת ממון, אם יש אדם אחר שירפא אותן [אבל אם אין אדם אחר, מותר לו לרפא אותן, כיון שאף דבר זה כלול במצות השבת אבידה]. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבַּטִי גְּדוֹלָה, כיון שאין מהנים בכך זה את זה, אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה, כיון שבאופן זה הם יושבים סמוכים זה לזה, וכל אחד גורם למים לעלות על חבירו, ומהנים זה את זה. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בְּמִטָּה אחת, כיון שאין בכך הנאה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הדבר מותר רק בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ בכך שמחממו. וּמֵיסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה לאכול, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, באופן שכל אחד אוכל את מאכליו שלו, ואין חוששים שמא יתן המדיר ממאכליו למודר, אֲבָל לֹא יאכלו יחד מִן הַתַּמְחוּי – מקערה אחת, כיון שיש לחשוש שהמדיר ימעט באכילה, ומחמת כן ישאר אוכל רב יותר למודר, ונמצא שגרם לו הנאה, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר – רשאים הם לאכול מקערה אחת, אם היא גדולה כל כך עד שלאחר שיסיימו שניהם לאכול יחזירוה כשיש בה עדיין אוכל, שבאופן זה אין אחד מהם נהנה מכך שחבירו מיעט באכילתו.
גמרא
שנינו במשנה, 'המודר הנאה מחבירו ונִכְנָס לְבַקְּרוֹ, עוֹמֵד, אבל לא יושב'. מבררת הגמרא, בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן מדובר במשנתנו, אִי בְּאופן שֶׁנִּכְסֵי המְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל הַחוֹלֶה, אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב נַמִּי – הרי מותר לו אפילו לשבת בביתו של החולה, שהרי אין נכסי החולה אסורים על המבקר, ואף שהחולה נהנה מכך שהלה מבקרו, אין בכך איסור, כיון שהמבקר לא עושה זאת כדי להנותו, אלא כדי לקיים מצוות ביקור חולים, ואף שמתוך כך הלה נהנה, אין בכך איסור. וְאִי בְּאופן שֶׁנִּכְסֵי החוֹלֶה אֲסוּרִין עַל הַמְבַקֵּר, אֲפִלּוּ עוֹמֵד נַמִּי לֹא – הרי אסור לו להכנס לביתו של החולה אפילו אם הוא עומד, וכפי שהתבאר במשנה לעיל, שהמודר הנאה מחבירו אסור אפילו בדריסת הרגל, ואף שכוונתו לקיים מצוות ביקור חולים, הרי כיון שנכסי החולה אסורים עליו, אינו רשאי לעבור איסור כדי לקיים מצוה זו, וכפי שהתבאר לעיל, שהנדרים חלים אפילו על דבר מצוה.
מבארת הגמרא, אָמַר שְׁמוּאֵל, לְעוֹלָם משנתנו עוסקת בְּאופן שֶׁנִּכְסֵי המְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל הַחוֹלֶה, וּמדובר כאן בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין בני אדם המבקרים את החולה שָׂכָר עַל הַיְשִׁיבָה, וְאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר עַל הָעֲמִידָה, וממילא אם יֵשֵׁב המבקר ולא יטול שכר, נמצא שנהנה החולה הנאת ממון, שנשאר בידו הממון שהיה צריך לשלם למבקר, אך אם המבקר עומד, שזהו דבר שאין דרך ליטול עליו שכר, אין לחולה בכך הנאת ממון.
מבררת הגמרא, מַאי פַּסְקָא – כיצד פסקה המשנה ונקטה באופן מוחלט שמותר לבקרו בעמידה, והרי יתכן שיש מקומות שנוהגים ליטול שכר גם על הביקור בעמידה, ובמקומות אלו אסור לבקרו אפילו בעמידה. ומבארת, הָא קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה בענין זה, דְּאַף בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר, עַל הַיְשִׁיבָה [הוּא] דְּבָעֵי לְמִשְׁקָל – רק על הישיבה בעת הביקור מותר ליטול שכר, כיון שאין בכלל מצות ביקור חולים חיוב לשבת, ולכן מותר ליטול על כך שכר, אבל עַל הָעֲמִידָה לֹא בָּעֵי לְמִשְׁקָל – אסור ליטול שכר, כיון שזהו גוף קיום מצוות ביקור חולים, ואסור ליטול שכר על קיום מצוות.
מבארת הגמרא באופן נוסף את החילוק בין ישיבה לעמידה: וְאִי בָעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר, שבאמת משנתנו עוסקת במקום שאין נוטלים שכר על הביקור כלל, בין בישיבה ובין בעמידה, וטעם משנתנו הוא כְּעין דבריו דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, שאמר להלן (מב:) לגבי האיסור של המודר הנאה להכנס לשדהו של המדיר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בַּעֲמִידָה יותר מכדי צרכו, ונמצא נהנה שלא כדין, הָכָא נַמִּי – אף כאן זהו הטעם שאסרה המשנה על המבקר את החולה לשבת בביתו, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה בִּישִׁיבָה יותר מכדי הצורך לביקור החולה, עַד דְּהֲוָה לֵיהּ לַחוֹלֶה הֲנָאָה דְּבָעֵי לְמִיתָּן בָּהּ אַגְרָא – עד שתהיה לחולה הנאה מרובה, יותר מהנאת ביקור רגיל, ותהיה זו הנאה שכבר דרך לתת עליה שכר, ובכך שאינו נוטל שכר נמצא שמהנה את החולה, והדבר אסור. אמנם לגבי עמידה לא חששו לכך כאן, כיון שאין דרכו של המבקר את החולה בעמידה לשהות יותר מדי. פוסק הרמב"ן, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם נכסי המבקר את החולה אסורים על החולה, אסור לו לשבת בעת ביקורו כלל, ואפילו במקום שאין דרך ליטול שכר על הישיבה, אלא רשאי לבקרו בעמידה בלבד.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, חָלָה הוּא עצמו, נִכְנָס לְבַקְּרוֹ. חָלָה בְּנוֹ, לא יכנס לבקרו, אלא שׁוֹאֲלוֹ בַּשּׁוּק לשלום בנו. וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא את דיני הברייתא בְּאופן שֶׁנִּכְסֵי החוֹלֶה אֲסוּרִין עַל הַמְבַקֵּר, (ונתון) [וּכְּגוֹן] דְּלֹא אַדְּרֵיהּ מִן חַיּוּתֵיהּ – ובאופן שלא הדירו מדברים הנצרכים לחייו, וכיון שביקור חולים הוא מדברים הנוגעים לחייו, הִלְכָּךְ – ולכן, אם חָלָה הוּא עצמו, נִכְנָס הלה לְבַקְּרוֹ בֵּין עוֹמֵד בֵּין יוֹשֵׁב, ואף על פי שנהנה הוא מהישיבה או העמידה בביתו של החולה, ונכסיו אסורים עליו, מכל מקום ביקור זה מותר הוא, דְּחַיּוּתֵיהּ הוּא – כיון שזה הוא צורך חייו של החולה, ועל דבר מעין זה לא הדירו. אבל אם חָלָה בְּנוֹ, שאין הביקור צורך חייו של המודר, אֵינוֹ נִכְנָס כְּלָל לביתו, האסור עליו, אֶלָּא שׁוֹאֲלוֹ בַּשּׁוּק לשלום בנו.
שנינו בתּוֹסַפְתָּא (פ"ב ה"ז), הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, וּמֵת, מֵבִיא לוֹ המדיר אָרוֹן לקבורתו, וְתַכְרִיכִין, חֲלִילִין וּמְקוֹנְנוֹת, כיון שֶׁאֵין הֲנָאָה לַמֵּתִים – אין המת נהנה מדברים אלו, ואינו עובר בכך על נדרו. ואפילו בזמן שהוא חי, מְעִידוֹ עֵדוּת שיש בה תועלת מָמוֹן, וְעֵדוּת שיש בה עניני נְפָשׁוֹת, כיון שמוטלת עליו מצוה להעיד עדות הידועה לו, ואף שחבירו נהנה מכך, הרי זו הנאה הבאה ממילא, ואין בכך איסור. חָלָה המודר, נִכְנָס המדיר לְבַקְּרוֹ. אבל אם הָיָה לוֹ בביתו חוֹלֶה, כגון שחלה בנו, אֵינוֹ נִכְנָס וּמְבַקְּרוֹ בביתו של המודר, אֲבָל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ בשוק.
