מסכת נדרים, פרק ד, שיעור 42

הרמב"ן מברר עתה את ההלכה במחלוקת זו: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר בענין הלכה זו, אַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן – הגם שמקובל בידינו כלל זה (בכורות מט:), כָּל מקום שנחלקו בו רַב וּשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי, וכיון שכאן זהו נידון של איסור היה ראוי לפסוק כדברי רב, וְכָל שֶׁכֵּן הָכָא – כאן, דְּאִידָךְ דִּשְׁמוּאֵל כְּרַב אָתְיָא – שהרי המימרא השניה של שמואל בעצמו היא כשיטת רב, אֲפִלּוּ הֲכִי הִלְכְתָא כִּי הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל – אף על פי כן אנו פוסקים הלכה כדברי שמואל במימרא הראשונה, דנַהֲרָא מִכִּיפֵיהּ מִיבְרִיךְ – הנהר מתברך ממקורות המים שבו, ולעולם רוב מי הנהר אינם מהגשמים אלא מהמעיינות. והטעם שאנו פוסקים כמימרא זו, דְּגַרְסִינָן – שהרי למדנו במסכת בכורות (נה:) בְּפֶרֶק מַעֲשַׂר בְּהֵמָה, תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, 'יוּבַל' הוא שְּׁמוֹ האמיתי של נהר פרת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז ח) 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו', ופסוק זה עוסק בעץ החיים הנטוע בגן עדן, וכיון שנהר פרת הוא המשקה את גן עדן [כפי שהוכיחה הגמרא שם מלשון הפסוק (בראשית ב יד) 'וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת', ש'הוא' פרת הראשון היוצא מגן עדן, ושלשת הנהרות האחרים נפרדים ממנו], מוכח ששמו של הנהר הוא 'יובל', וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ בפרשת בראשית 'פְּרָת', לפי שֶׁמֵימָיו פָּרִין וְרַבִין מעצמם, ללא מי גשמים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, 'פְּרָת' הוא שְּׁמוֹ העיקרי של הנהר, לפי שֶׁמֵימָיו פָּרִין וְרַבִּין, ועל כל פנים, האמור בברייתא זו, בין לרבי מאיר ובין לחכמים, מְסַיֵּעַ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, נַהֲרָא מִכִּיפֵיהּ מִיבְרִיךְ וְכוּ', והיינו כאמור בברייתא שמי נהר פרת מתרבים מעצמם, והיינו ממקורות המים שלהם, ולא ממי הגשמים, וְכֵיוָן דְּמַתְנִיתָא מְסַיְּיעָא לְהָא דִּשְׁמוּאֵל – וכיון שיש ברייתא המסייעת לדברי שמואל, הִלְכְתָא הֲכִי – כך יש לפסוק את ההלכה. וְהָכִי נַמִּי אָמְרִינַן – וכך גם אמרו בְּאַגָּדָה בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה שבמסכת ברכות (נט:) לָמָּה [נִקְרָא] שְׁמוֹ 'פְּרָת', שֶׁמֵימָיו פָּרִין וְרַבִּין, הרי שנקטה הגמרא שם בפשיטות כשיטת שמואל.

הרמב"ן מבאר עתה שלפי דעה זו אין חילוק בין פרת לבין שאר הנהרות: הִילְכָּךְ – ולכן, לפי דעה זו, לֹא צְרִיכִין לְמִיעֲבַד מִקְוָאוֹת – אין צורך כלל לעשות מקואות של מים עומדים, אֶלָּא כָּל הַנְּהָרוֹת שבעולם מְטַהֲרִין גם בְּשעה שהם זוֹחֲלִין, דְּמִכִּיפֵיהּ דִּפְרָת – שממקורות המים של פרת, דְּהוּא פָּרֶה וְרָבֵה, הֵן מִתְבָּרְכִין – כל הנהרות מתרבים, דְּמִפְּרָת אָתוֹ כָּל הַנְּהָרוֹת – שהרי כל הנהרות שבעולם באים מנהר פרת, כִּדְאָמְרִינַן הָתָם – כפי שאמרו בגמרא שם, במסכת בכורות (נה.), הַנּוֹדֵר שלא יהנה מִמֵּי פְּרָת, אָסוּר הוא בְּהנאת כָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ עֵינוֹתָא דְּמִדַּלְיָין – ואפילו מעיינות מים הנובעים בהרים הגבוהים, שהם גבוהים מנהר פרת, סוּלְּמֵי דִּפְרָת נִינְהוּ – מימיהם מגיעים ממי פרת הזורמים מתחת להרים, ועולים בהם המים כמו בסולמות, וְדִינַיְיהוּ – ודינם הוא כִּפְרָת, וְהַיְנוּ טַעֲמָא – והרי זהו טעמו דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר, כָּל נַהֲרָא מִכִּיפֵיהּ מִיבְרִיךְ – כל נהר מתברך ממקורו, והיינו כיון שכל הנהרות מגיעים מפרת, הָדֵין הִיא סְבָרָא דְּחַד מֵרַבְּוָותָא – זו היא סברתו ודעתו של אחד מרבותינו.

אומר הרמב"ן, וַאֲנָן אַכַּתֵּי לֹא מַכְרְעָא לָן הָא מִילְּתָא – ולנו עדיין לא מוכרעת הלכה זו, דְּכֵיוָן דְּחַזִינָן לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל דְּחָיֵישׁ לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה וַעֲבִיד מִקְוָואוֹת – כיון שרואים שאביו של שמואל חשש לשיטת רב לענין מעשה, ועשה לבנותיו מקוואות בימי ניסן, וְאַשְׁכְּחָן נַמִּי לִשְׁמוּאֵל גוּפֵיהּ – ומצאנו גם לשמואל עצמו, דְּאָמַר הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה שאֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי בִּלְבָד, לֹא דָּחִינַן מֵימְרֵיהּ דְּאִיתְּמַר לְעִנְיַן אִיסּוּרָא וַהֲלָכָה – אין דוחים מימרא שנאמרה בפירוש לאסור לענין הלכה, מִשּׁוּם חַד מֵימְרָא דְאַגַּדְתָּא – משום מימרא של דברי אגדה, דְּאָמַר מִכֵּיפֵיהּ מִיבָּרִיךְ – שבה אמר שמי נהר פרת מתברכים ממקורן, דְּהָא נַמִּי שְׁמוּאֵל דְּאָמַר הֲכִי – שהרי גם שמואל עצמו, שאמר מימרא זו שמי נהר פרת מתברכים ממקורן, אִיהוּ הוּא דְּאָמַר לְעִנְיַן אִיסּוּרָא – הוא עצמו אמר לגבי הלכה ולענין איסור שֶׁאֵין הַמַּיִם מִטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי. וְאִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי סְבִירָא לֵיהּ – וניתן ליישב את שתי המימרות של שמואל ולומר שכך הוא סובר, אַף עַל גַּב דְּלפי האמת נַהֲרָא מִכִּיפֵיהּ מִיבְרִיךְ – הנהר מתברך ממקורו, וְסָהֲדוּתָא דִּפְרָת בְּמִטְרָא דְמַעֲרָבָא – ואילו העדות בריבוי מי פרת על כך שיורדים גשמים בארץ ישראל, לָאו סָהֲדוּתָא רַבָּה הוּא – אין זו עדות גדולה כל כך, דְּאִי נַמִּי רַבִּי טוּבָא – כי גם אם הנהר עצמו מתרבה מאד, לֹא מַסְהִיד אַמִּטְרָא רְבוּתֵיהּ – אין זה בהכרח עדות על כך שהריבוי הזה נעשה רק ממי הגשמים, אלא יתכן שרק חלק קטן מאותו ריבוי נעשה ממי הגשמים, והרוב הוא ממי מעיינות, וְאֶפְשָׁר נַמִּי דְּזִמְנִין [דְּמִיבְרִיךְ כִּיפֵיהּ] – ויתכן גם שלפעמים מתרבים מי הנהר מתוך מקורותיו אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן גְּשָׁמִים, אף על פי כן, הָא חַזִינָן לֵיהּ וַדַּאי דְּמִתְרַבֵּי בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים מִן הַנּוֹטְפִין – הרי ודאי רואים אנו שבשעת הגשמים מתרבה הנהר מאותם מי גשמים, ולכן יש לנו ספק בדבר, הִלְכָּךְ – ולכן, כֻּלָּהּ שַׁתָּא בַּר מִן יוֹמֵי תִּשְׁרֵי – כל השנה, מלבד זמן תשרי, שאז ודאי אין מי גשמים, לְעִנְיַן טְבִילָה חַיְישִׁינָן – אנו חוששים להתיר את הטבילה בנהר כשמימיו זורמים.

מוסיף הרמב"ן, וְאַף עַל גַּב דְּאִיתְּמַר בַּגְּמָרָא 'וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ' – והגם שאמרה הגמרא ששתי מימרותיו של שמואל חולקות זו על זו, אין הכוונה שבאמת יש סתירה בין הדברים לענין הדין, אלא טַעֲמֵי פְּלִיגֵי – טעמי הדברים של שתי המימרות חולקים, דְּאִי לְעוֹלָם מִכִּיפֵיהּ מִיבְרִיךְ – כיון שאם אכן היו מי הנהר מתרבים רק ממקורו, כמשמעות המימרא האחת של שמואל, לֵיתָא לְהָא – לא היתה נכונה מימרתו האחרת של שמואל, שאין המים מטהרים בזוחלים מלבד פרת בימי תשרי, וּמִיהוּ וַדַּאי אָמְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – אך ודאי אמר שמואל את שתי המימרות, וְלֹא מְהַדַּר הָדַּר בֵּיהּ – ולא חזר בו שמואל מאחת המימרות, אֶלָּא מֵיחָשׁ הוּא דְּחָיֵישׁ לְסָפֵק אִיסּוּרָא – אלא חשש בדבר כיון שיש בו ספק איסור, כִּדְאַמְרִינָן בְּעַלְמָא בְּכִי הַאי גַּוְונָא – וכפי שאמרה הגמרא במקום אחר (ביצה כט.) דבר דומה, לגבי מדידת קמח לעיסה ביום טוב, הַשְּׁתָּא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל עצמו שהדבר אָסוּר, וְתַנָּא דְבֵי שְׁמוּאֵל – ובבית מדרשו של שמואל אמרו בשמו שהדבר מֻתָּר, שְׁמוּאֵל הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמְעִינָן – ודאי היתה כוונת שמואל ללמדינו שאם אדם שואל את ההלכה בענין זה יש להורות לו דְּאָסוּר [אך אם רואים אדם הנוהג כן מעצמו, אין מוחים בידו]. וְכֵן נַמִּי הָא דְּאַמְרִינָן הָתָם דְּאַבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל סָבַר לָהּ כְּרַב – וכן מה שאמרו בגמרא שאביו של שמואל סבר כרב, ולכן התקין לבנותיו מקוואות בימי ניסן, אין הכוונה שסבר כן בתורת ודאי, אלא הֲכִי נַמִּי קָאַמְרִינַן – גם בזה כוונת הגמרא דְּמֵיחָשׁ חָיִישׁ לְמִטְרָא – שהיה רק חושש לאותם מי גשמים, דִּילְמָא רִבּוּי דִּפְרָת מִן הַנּוֹטְפִין אָתִי – שמא ריבוי מי נהר פרת הוא מהגשמים, ולא ממקורותיו, דְּהָא וַדַּאי דָּבָר הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם הוּא, דְּכִי אָתוֹ – שכאשר יורדים גְּשָׁמִים, הַנְּהָרוֹת רַבִּין בְּיוֹתֵר. וּלְפוּם הָכֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל – ולכן הסתפק שמואל לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה, בימות החורף, האם כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת גְּשָׁמִים הוּא דְרַבּוּ – כיון שהריבוי של מי הנהר עתה הוא בזמן שיורדים גשמים, מִן נוֹטְפִין אָתִי – הרי זו ראיה שרוב המים הם ממי הגשמים, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שאין גשמים יורדים, אִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְנוֹטְפִין – יש לחשוש שמא רוב מי הנהר הם ממי הגשמים, בַּר מִן יוֹמֵי תִּשְׁרֵי מלבד ימי תשרי. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, עִקַּר רִיבּוּיָא דְרַבּוּ לֵיתָא אֶלָּא מִן כֵּיפָא דְמִיבּרִיךְ – עיקר ריבוי המים שבנהר הוא ממי המעיינות, וְהָא דְאָתֵי – והטעם שרואים את הריבוי הגדול דוקא בִּשְׁעַת גְּשָׁמִים, זהו מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ כָּל טֶפַח וְטֶפַח שֶׁיּוֹרֵד מִלְּמַעְלָה, שֶׁאֵין תְּהוֹם עוֹלֶה לִקְרָאתוֹ טְפָחַיִם. וּמי הנהר שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים, וַדַּאי מְטַהֲרִין גם בְּשעה שהם זוֹחֲלִין. וּלְפוּם הָכֵי חָשׁ לָהּ שְׁמוּאֵל – ומחמת הספיקות הללו של מקור מי הנהר בשעת הגשמים, חשש שמואל לְעִנְיַן טְבִילָה, וְלֹא חַזִינָן דְּאוֹרֵי בָּהּ לְקוּלָּא – ולא מצאנו שהורה בזה שמואל להקל ולסמוך על כך שרוב המים ממי המעיינות, הִלְכָּךְ אֲנָן נַמִּי חַיְישִׁינָן לְדִידֵיהּ וּלְאָבוּהּ – ולכן גם אנו חוששים לדברי שמואל ולהנהגתו של אבוה דשמואל, ואין טובלים במי נהר בימות הגשמים. וּבְמַסֶּכְתָּא דְּנִדָּה (סז.) בְּפֶרֶק תִּינֹקֶת, מַיְיתִינָן בִּגְמָרָא עוֹבָדָא דְאָבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל – הובא בגמרא מעשה זה של אבי שמואל, שהיה עושה לבנותיו מקוואות בימי ניסן, וְלֹא מְסַיְּימֵי עֲלָהּ פְּלוּגְּתָא דִבְרֵיהּ – ולא הביאו על כך את דברי בנו, שמואל, החולקים עליו לכאורה, ומוכח שהבינה הגמרא שאין כאן מחלוקת, אלא ששמואל עצמו, וכן אביו, החמירו בדבר מספק.