שנינו במשנה, 'אמרו חכמים, כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה'. ואמרו על דין זה ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ה ה"ו), רַבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי – הסתפק והקשה, מֵעַתָּה, שכדי שתחול המתנה יש צורך שיהיה למקבל המתנה רשות להקדישה, הרי אין זה דין דוקא בנדרים, ונמצא שאֵין אָדָם נוֹתֵן [-יכול לתת] מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ עַל מְנַת שֶׁלֹּא יַקְדִּישֶׁנָּה לַשָּׁמַיִם, ותמוה לומר כן, שהרי יכול נותן המתנה להתנות עם המקבל איזה תנאי שירצה. ותירצו בירושלמי, כִּינִי מַתְנִיתִין – כך יש לך לפרש את המשנה, כָּל מַתָּנָה שֶׁהִיא כְּמַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן, שֶׁהָיְתָה בְּהַעֲרָמָה, והסימן לכך שהיתה בהערמה הוא בזה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מֻקְדֶּשֶׁת – שלא היתה רשות למקבל המתנה להקדישה, אֵינָהּ מַתָּנָה, אך אם אין הערמה במתנה, ודאי יכול הנותן להתנות עם המקבל כל תנאי שירצה.
מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא גַבְרָא – מעשה באדם אחד, דְּהַוָה לֵיהּ בְּרָא דַּהֲוָה שָׁמִיט כִּיפֵי דְכִיתָּנָא – שהיה לו בן, ואותו הבן היה גונב אגודות של פשתן, אַסְרִינְהוּ לִנְכָסֵיהּ עֲלֵיהּ – אסר האב על הבן את כל נכסיו, בחייו ובמותו, שלא יירשנו. אָמְרוּ לֵיהּ לאב, וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרָךְ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן מַאי – ואם יהיה בנו של בנך זה תלמיד חכם, מדוע שיפסיד את נכסיך. אָמַר לְהוֹן – השיב להם אותו אדם, לִיקְנֵי הָדֵין – רצוני להקנות את הנכסים לאדם פלוני [שאינו בנו], וְיועיל הקנין רק לענין זה שאִי הֲוַאי בַּר בְּרִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן – אם בן בני יהיה תלמיד חכם, לִיקְנֵייהּ – יַקְנֶה המקבל את הנכסים הללו לבן בני. ומסתפקת הגמרא, מַאי – מה הדין באופן זה, שהקנה האדם את נכסיו לאדם אחר, על מנת שלא יהיה לו בהם חלק כלל, אלא רק כדי שלאחר זמן יַקְנֶה אותם לאדם אחר.
מביאה בזה הגמרא מחלוקת, אָמְרֵי פּוּמְבְּדִיתָאֵי – אמרו בני ישיבת פומבדיתא, קְנִי עַל מְנַת לְהַקְנוֹת הוּא – הרי זה כמקנה נכס לחבירו רק לענין זה שיוכל המקבל להקנותו לאדם אחר, אך לא יהיה לו חלק בזה, וְלֹא קָנֵי – ואין קנין מועיל בדבר כזה, שהרי אין אדם יכול להקנות דבר שאינו שלו, ואם אין למקבל זכות שימוש בנכסים עצמם, כיצד יוכל להקנות את זכות השימוש לאדם אחר. וְרַב נַחְמָן אָמַר, הנותן מתנה לחבירו בדרך של 'קְנִי עַל מְנַת לְהַקְנוֹת', קָנִי – קנה המקבל את המתנה לענין זה, ויכול הוא להקנותה לאדם אחר, והאדם האחר יזכה בה לגמרי. ומוכיח רב נחמן את דבריו, דְּהָא סוּדְרָא – שהרי כל 'קנין סודר', קְנִי עַל מְנַת לְהַקְנוֹת הוּא, שהרי דרך עשיית קנין סודר היא באופן שאדם מקנה לחבירו דבר שאינו נמצא בפניהם, ואין דרך לעשות בו מעשה קנין, והקנין נעשה על ידי שנותן הקונה סודר [-בגד] כל שהוא למקנה, ואין כוונתו לזכות לו את הסודר לגמרי, אלא רק כדי שעל ידו יקנה לו המקנה את הדבר שעליו נעשה המקח, ומכך שחל קנין סודר באופן זה, מוכח שיכול האדם להקנות לחבירו חפץ שלא יהיה שלו לגמרי, אלא לענין מעשה קנין, והוא הדין שיכול אדם להקנות נכסים לחבירו באופן שלא יהיו שלו לגמרי, אלא שיקנה אותם לאדם אחר.
מקשה הגמרא על דברי רב נחמן ממשנתנו, אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, וְהָא [-והרי] מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן המובאת במשנתנו, דְּקְנִי עַל מְנַת לְהַקְנוֹת הוּא, שהרי הקנה בעל הנכסים את החצר והסעודה לחבירו על מנת שיניח לאביו ליהנות בסעודה, וְלֹא קָנִי – ומבואר במשנתנו שלא חל קניינו, והמתנה בטילה, ומוכח שקנין שנעשה רק כדי להקנות את המתנה לאדם אחר, אינו קנין המועיל. מביאה הגמרא את תשובתו של רב נחמן לרבא, זִימְנִין אָמַר לֵיהּ – לפעמים היה רב נחמן משיב לו על שאלה זו, שבמשנתנו הדין שונה מִשּׁוּם דִסְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו – הסעודה עצמה מוכיחה שלא היתה כוונתו למתנה גמורה, שאין דרך האדם לטרוח ולהוציא הוצאות על סעודה ואחר כך ליתנה במתנה לאדם זר. וְזִימְנִין אָמַר לֵיהּ – ולפעמים היה רב נחמן משיב לרבא תשובה אחרת, שמשנתנו כדעת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר, אֲפִילּוּ וִתּוּר אָסוּר בְּמֻדָּר הֲנָאָה, כלומר, אסור למודר הנאה מחבירו ליהנות מנכסיו אפילו בדבר שאין דרך בני אדם להקפיד עליו כלל, ומוותרים עליו, וכגון דריסת הרגל בחצר, וכיון שהחמיר רבי אליעזר כל כך בנדרים, החמיר גם לענין מתנה זו, להחשיבה כהערמה, אבל לדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר בן יעקב, אם נתן מתנה ולא התנה כלום, אף אם נראה הדבר כהערמה, הועילה מתנתו, ומותר בה המודר.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב נַחְמָן, דְּסוּדְרָא – שקנין סודר, קְנִי עַל מְנַת לְהַקְנוֹת הוּא, כְּלוֹמַר, נחשב הוא כמַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, וכיון שקנין סודר מועיל, הרי זו ראיה שניתן להקנות לאדם דבר על מנת שיעשה בו רק מעשה מסוים, כגון שיקנה אותו לאדם אחר בזמן מסוים. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב אַשִּׁי, כקושיא על דברי רב נחמן, וּמַאן לֵימָא לָן דְּסוּדְרָא אִי תָּפִיס [לֵיהּ] לֹא מִיתְפִּיס – ומנין לנו שבקנין סודר עצמו, אם היה המוכר תופס לעצמו את הסודר לגמרי, ולא היה מחזירו לקונה, לא היתה תפיסתו מועילה, שמא יכול הוא לתפוס את הסודר, והרי זו ראיה שקנין הסודר קנין גמור הוא, אלא שמדעתו ומרצונו הוא מחזירו לקונה, ולכן זהו קנין גמור, המועיל, אבל לגבי אופן שהקנה לחבירו נכסים רק כדי שהלה יַקְנֶה אותם לאחר זמן לאדם מסוים, יתכן שאין קניינו מועיל, וכיון שכך הקשה רב אשי על דברי רב נחמן, משמע לכאורה שאינו סובר כמותו להלכה.
דוחה זאת הרמב"ן, הָא רַב נַחְמָן אָמַר לֵיהּ – הרי רב נחמן אמר כן, כלומר, אמנם רב אשי תמה ושאל 'מי אמר כן', אך באמת רב נחמן אמר כן, שהרי מכך שדימה את הדין של קני על מנת להקנות לקנין סודר, מוכח שהוא סובר שבקנין סודר אין המוכר יכול לתפוס את הסודר לעצמו, ואף על פי כן מועיל הקנין. וְעוֹד, דְרַב אַשִּׁי גוּפֵיהּ מִידְחָא הוּא דְּדָחֵי לָהּ – שרב אשי עצמו התכוון לומר את דבריו רק דרך דחיה, לְמֵימַר – לומר לרב נחמן שאין דבריו מוכרחים, דְּאִיכָּא לְמֵימַר הָכֵי וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכֵי – שאפשר לומר כך, ואפשר לומר כך, וְלֹא תִּיקְשֵׁי סוּדְרָא לְפוּמְבְּדִיתָאֵי – ורצה בכך רק ליישב את דעת בני ישיבת פומבדיתא, הסוברים שקני על מנת להקנות אינו מועיל, ולכאורה קשה עליהם מקנין סודר המועיל לדברי הכל, וכדי ליישב זאת אמר רב אשי שניתן לחלק ולומר שקנין סודר הוא קנין גמור, אֲבָל אִיהוּ – אבל רב אשי עצמו אינו סובר כך, אלא כְּרַב נַחְמָן קָאֲמַר – דעתו היא כשיטת רב נחמן, שקני על מנת להקנות מועיל, והראיה לכך, דְּגָרְסִינַן – שהרי כך למדנו במסכת קדושין, בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה נִקְנֵית (ו:), גַּבֵּי האומר לחבירו, הֵילָךְ מָנֶה [-מאה דינרים], עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, וקונה על ידי זה חפץ, או שנותנו לכהן בפדיון הבן, או שזהו אתרוג ונותנו לחבירו שיצא בו ידי חובה, או שמקדש בדרך זו את האשה, אֶלָּא אָמַר רַב אַשִּׁי לגבי קנין זה, בְּכוּלְהוּ קָנִי – בכל האופנים המוזכרים בגמרא שם לגבי קנין זה, חל קניינו, לְבַר מֵאִשָּׁה – חוץ מקדושי אשה, שאם קידשה בממון על מנת שתחזיר לו את הממון אינה מקודשת, והטעם לכך הוא משום גְּזֵירָה, שֶׁמָּא יטעו בני אדם ויֹאמְרוּ שאִשָּׁה נִקְנֵית בַּחֲלִיפִין, מאחר ודרך קנין כזו שהחפץ של הקנין חוזר לקונה נראית כחליפין, ואין אשה נקנית בחליפין, וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ – ועל כל פנים מוכח מדברי רב אשי בקדושין שם, דְּקנין חֲלִיפִין, קְנִי עַל מְנַת לְהַקְנוֹת הוּא, וְאִי תָּפִיס לֵיהּ – ואם תופס המוכר את הסודר ורוצה להשאירו בידו, לֹא מַתְפִּיס – אין תפיסתו מועילה, והיינו כדברי רב נחמן. וְהָכִי נַמִּי פָּסַק הַגָּאוֹן [-רב האי גאון] זַ"ל בְּסֵפֶר הַמֶּקַח, כְּרַב נַחְמָן.
