משנה
הנודר מִן הַכְּרוּב, אָסוּר בָּאִסְפַּרְגּוֹס, שהוא גם מן כרוב. אך אם נדר מִן הָאִסְפַּרְגּוֹס, מֻתָּר בַּכְּרוּב, שאין מכנים כרוב סתם בשם אספרגוס. הנודר מִן הַגְּרִיסִין, אָסוּר בַּמִּקְפָּה – בתבשיל שרובו עשוי מגריסין, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, לפי שהוא מפרש את נדרו על גריסין חיים בלבד, ולא מבושלים. הנודר מִן הַמִּקְפָּה – תבשיל של גריסין, מֻתָּר בַּגְּרִיסִין כשהם חיים. הנודר מִן הַמִּקְפָּה, שזהו תבשיל של גריסים שנותנים בו שומים, אָסוּר בַּשּׁוּם שבתוך התבשיל, כיון שאף הם בכלל שם 'מקפה'. כיון שמפרשים את כוונתו לאסור על עצמו דבר שנותנים בתוך המקפה, ובכלל זה השום. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אפילו את השום שבתוך התבשיל, כיון שלא היתה כוונתו אלא לעיקר התבשיל, שהוא של גריסים, ולא לשום המעורב בו [אבל בשום אחר אפילו חכמים מודים שהוא מותר (ריטב"א)]. הנודר מִן הַשּׁוּם, מֻתָּר בַּמִּקְפָּה, ואינו אסור אלא בשום שבתוכה. הנודר מִן הָעֲדָשִׁים, אָסוּר בָּאֲשִׁישִׁין – תבשיל של עדשים. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. הנודר מִן הָאֲשִׁישִׁים, מֻתָּר בַּעֲדָשִׁים כשהם חיים.
גמרא
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"י), רַבִּי יוֹסֵי אָזַל [-הלך] לְגַבֵּי רַבִּי יִסָא, דְּאִשְׁתְמַע – שמע רבי יסא, וְאָפִיק קוֹמוֹי – והוציא לפניו, לכבדו, טְלוֹפָחִין מִקְּלֵיָין – עדשים קלויים, וּטְחִינָן וּמְגַבְּלָן – טחונים ומעורבים בִּדְבָשׁ, וּמִטַגְנָן – ומטוגנים בשמן. אָמַר לֵיהּ רבי יוסי, אִילֵּין אִינּוּן אֲשִׁישִׁים – אילו הם אותם 'אשישים' שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים במשנתנו.
וְהָתָם נַמִּי – ובירושלמי שם שנינו עוד (ה"ט), אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, עַל דַּעְתֵּיהּ – לפי דעתו דְרַבִּי יוֹסֵי שבמשנתנו, הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּקוֹנְדִּיטוֹן – יין שנותנים בו תבלינים ובשמים שונים, כיון שאין זה סתם 'יין'. וּשְׁמָע מִינָּה – ויש ללמוד מדברי הירושלמי הללו, דְלְרַבָּנָן שבמשנתנו, הנודר מן היין אָסוּר בְּקוֹנְדִּיטוֹן.
משנה
הנודר ואומר, 'חִטָּה, חִטִּים, שֶׁאֲנִי טוֹעֵם', אָסוּר בָּהֶן, בֵּין כשהם טחונים לקֶמַח, שזו משמעות לשון 'חיטים', ובֵין כשהם אפויים לפַּת, שזו משמעות לשון 'חטה'. האומר, 'גָּרִיס, גְּרִיסִין, שֶׁאֲנִי טוֹעֵם', אָסוּר בָּהֶן בֵּין כשהם חַיִּין, שזו משמעות לשון 'גריסין', ובֵין כשהם מְבֻשָּׁלִים, שזו משמעות לשון 'גריס'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כביאור לדין הקודם, אם אָמַר קוֹנָם 'גָּרִיס' וְ'חִטָּה' שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, מֻתָּר לַכּוֹס – לכסוס אותם כשהם חַיִּין, כיון שכשמזכיר אותם בלשון יחיד הכוונה למין זה של חיטה כשהוא אפוי לפת, או למין של גריסים כשהם מבושלים.
גמרא
תַּנָּא – שנינו בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, האומר קונם חִטָּה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לֶאֱפוֹת, וּמֻתָּר לַכּוֹס [-לכסוס אותם כשהם חיים]. האומר קונם חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לַכּוֹס, וּמֻתָּר לֶאֱפוֹת. האומר קונם חִטָּה חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בֵּין לַכּוֹס בֵּין לֶאֱפוֹת. האומר קונם גָּרִיס שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לְבַשֵּׁל, וּמֻתָּר לַכּוֹס. האומר קונם גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לַכּוֹס וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל. ואם נדר ואמר קונם גָּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר בֵּין לְבַשֵּׁל ובֵּין לַכּוֹס, והיינו כמבואר במשנתנו, שכשמזכיר את הדבר בלשון יחיד, משמעותו על המין בכללותו, כדרך שאוכלים אותו על ידי תיקון, כאפייה לפת או כבישול לגריסים. וכשמזכירו בלשון רבים, כוונתו על אכילתו כמות שהוא, ללא בישול או אפיה.
סְלִיק פִּירְקָא
