פוסק הרמב"ן את ההלכה במחלוקת זו: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָותֵיהּ – שבמקום אחר הביא התנא את דעתו בסתם, ללא הזכרת שמו, דִתְנַן – שהרי כך שנינו במסכת חולין (קד.) בְּפֶרֶק כָּל הַבָּשָׂר, הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים, ומשמע מכך, הָא [-אבל] בְּעוֹף, אָסוּר, וְהוּא הַדִּין לִקְרָבַיִם וְלִבְנֵי מֵעַיִם, שהוא אסור בהם, והיינו כדעת רבי עקיבא, שכל דבר שהשליח נמלך עליו הרי הוא בכלל אותו המין. ומוסיף הרמב"ן, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא קַיְימָא לָן דְּיֵשׁ סֵדֶר לַמִּשְׁנָה בִּתְרֵי מַסֶּכְתָּאתָא – ועל אף שאיננו סוברים שבשתי מסכתות שונות יש סדר למשנה, אלא כאשר סידר רבי את המסכתות של הש"ס לא סידרם בדוקא לפי סדר לימודם, וּממילא אִיכָּא לְמֵימַר – אפשר לדחות ולומר, דִּילְמָא סְתָם וְאַחַר כָּךָ מַחֲלֹקֶת הִיא – שמא המשנה שבמסכת חולין, שבה סתם התנא כדעת רבי עקיבא, נשנתה תחילה, ואחר כך נשנתה המשנה כאן, במסכת נדרים, שבה הובא מי שחולק על רבי עקיבא, וְאֵין הֲלָכָה כִּסְתָם אם לאחר מכן הובאה מחלוקת באותו נידון, אֲפִילּוּ הֲכִי הֲוָה לֵיהּ סְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא – אף על פי כן הרי זה ספק בדין תורה, וּסְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא לְחוּמְרָא, ויש להחמיר ולחשוש לדעת רבי עקיבא. וְעוֹד, דְּכֵיוָן דְּלֹא אִתְבְּרַר הֵי מִינַּיְיהוּ דְּאַחֲרִיתָא – כיון שלא התברר אינו משנה היא שנשנתה בתחילה ואיזו נשנתה בסוף, הַדְרִינָן לִכְלָלָא דְנָקְטִינָן – אנו חוזרים לכלל המקובל בידינו, שהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ – במקום שחולק עליו תנא יחיד, וְהָכָא יָחִיד פָּלִיג עֲלֵיהּ – וכאן הרי יחיד חולק על רבי עקיבא, ואף שלא הובא שמו במשנה, דְּהוּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וכפי שהתבאר בגמרא, וּסְתָמֵי – ו'סתם משנה', לֹא כְּמַר מַכְרְעִי וְלֹא כְּמַר מַכְרְעִי – אינה מוכיחה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, ולא כדברי רבי עקיבא, שהרי כאן הובאו דברי רבן שמעון בן גמליאל בסתם, ללא הזכרת שמו, ובמסכת חולין הובאה דעת רבי עקיבא בסתם, ללא הזכרת שמו. הִלְכָּךְ – ולכן, לענין הדין, הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָּשָׂר, וְאֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא בַּחֲגָבִים בִּלְבָד, שבזה גם רבי עקיבא מודה. אֲבָל בִּבְשַׂר דָּגִים אָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִימְלִיךְ עֲלַיְהוּ שְׁלִיחָא – כיון שהנשלח לקנות בשר חוזר לשאול את משלחו אם לקנות דגים, הרי שזהו מין אחד. וְהַאי דְּקָתָּנֵי הָכָא – ומה ששנינו כאן, במשנתנו, שמֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים, אוּקִימְנָא – העמידה זאת הגמרא בְּאופן שֶׁאותו נודר הִקִּיז דָּם, אוֹ דְכֵיבָן לֵיהּ עֵינֵיהּ בִּתְּחִלַת אוֹכְלָא – או שהוא בתחילת מחלה של כאב עיניים, דְּלֹא אָכִיל לֵיהּ דָּגִים – שבאותם זמנים אינו אוכל דגים, דְּדָגִים קָשִׁים – מזיקים לִתְחִלַּת אוֹכְלָא – לתחילת מחלה של כאב עיניים, וּלְהַקָּזָה, ובודאי לא היתה מחשבתו על דברים אלו. ומשמע מהגמרא, דהָא לָאו הֲכִי – שאם אין הנודר בזמן של הקזת דם או מחלת עיניים, אָסוּר אֲפִלּוּ בִּבְשַׂר דָּגִים, והטעם לכך הוא מִשּׁוּם דְּמִימְלִיךְ עֲלַיְהוּ שְׁלִיחָא – ששליח נמלך על הבאת דברים אלו גם כשנשלח לקנות בשר סתם, וְאִיתָא לְהָא – ודין זה נמצא בַּהֲלָכוֹת של הרי"ף לפרק כָּל הַבָּשָׂר, במסכת חולין.
מוסיף הרמב"ן, וְשַׁמְעִינָן מִנָּהּ – ויש ללמוד מדין זה, שחילקה הגמרא בין זמן שהנודר עשוי לאכול דגים לבין זמן שהדגים מזיקים לו, מחמת הקזה או מחלה, דְּכָל כְּהַאי גַּוְונָא – שבכל נידון כעין זה, אַזְלִינָן בָּתַר דַּעְתֵּיהּ דְּנוֹדֵר – הולכים אחר דעת הנודר המסוים הזה באותו זמן מסוים שנדר, וְלֹא הֲוֵי בִּכְלָל נֶדֶר סְתָם אֶלָּא מִידִי דְחָזֵי לֵיהּ – ואין מפרשים את סתימת לשונו של הנודר אלא בדבר הראוי לו בשעת נדרו, אֲבָל [מִידִי] דְּלֹא חָזֵי לְפוּם שַׁעְתֵּיהּ – אבל דבר שבשעת נדר אינו ראוי לו כלל מחמת איזה טעם, לֵיתֵיהּ – אין הוא בִּכְלַל סְתָם נֶדֶר, אֶלָּא אִם כֵּן מִשְׁתַּמֵּעַ מִינֵּיהּ בְּהֶדְיָא – אלא אם כן פירש זאת בפירוש, אֲבָל מִכְּלָלָא לֹא אָתֵי – אך אין זה נלמד מסתימת לשון הנודר, אם לא פירש זאת, לפי שֶׁאֵין לַנּוֹדֵר אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ בִּלְבָד, ואומדים את דעתו לפי המקום שבו הוא נמצא, ולפי הזמן שבו נדר.
