משנה
הַנּוֹדֵר הנאה מִן הַכְּסוּת, מֻתָּר בְּבגד העשוי שַׂק, וּבִירִיעָה של עיזים, שמשתמשים בה שוכני אהלים, וּבַחֲמִילָה – מין בגד גס שמניחים הסבלים על גופם כדי שלא יזיק להם המשא, כיון שכל הדברים הללו אינם מכונים סתם 'כסות'. אָמַר האדם 'קוֹנָם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי', הרי זה מֻתָּר לְכַסּוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר שאינם מעובדים, כיון שבודאי היתה כוונתו לבגד העשוי צמר. וכן אם אמר 'קונם פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי', הרי זה מֻתָּר לְכַסּוֹת בַּאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן שאינם מעובדים, כיון שלא היתה כוונתו אלא לבגד העשוי מפשתן. רַבִּי יְהוּדָה מוסיף ואוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר – כל לשונות הנדרים מתפרשים לפי האופן שבו נדר האדם, וכגון, אם טָעַן משא כבד של גיזי צמר או אניצי פשתן, וְהִזִּיעַ מחמת משא הפשתן, וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה – וכן אם היה הריח של הצמר קשה לו, וְאָמַר 'קוֹנָם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלֶה עָלַי', מפרשים את כוונתו לענין משא, ולכן מֻתָּר לְכַסּוֹת – רשאי הוא ללבוש בגדים העשויים מצמר או מפשתן, וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו – ונאסר רק בנשיאת משא של צמר או של פשתן, שבודאי זו היתה כוונת נדרו.
גמרא
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, כֵּיצַד [-באיזה אופן] אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שהַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר, כגון שהָיָה האדם לָבוּשׁ בגד של צֶמֶר, וְהוּצַר – קץ בו מחמת ריחו הרע, ואָמַר קוֹנָם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי, הרי זה אָסוּר לִלְבֹּשׁ, כיון שהיתה כוונתו שלא ילבש בגד של צמר שריחו רע, וּמֻתָּר לִטְעֹן על כתפו, דרך משא, שדבר זה לא היה כלול בכוונת נדרו. אבל אם הָיָה טָעוּן משא של פִּשְׁתָּן, וְהִזִּיעַ, וְאָמַר, קוֹנָם פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי, בודאי היתה כוונתו לנשיאת משא, ולכן מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בגד של פשתן, וְאָסוּר לִטְעֹן משא של פשתן.
מוסיף הרמב"ן ומבאר, הָא דְּקָתָּנֵי רֵישָׁא דִּבְרַיְיתָא – מה ששנינו ברישא של הברייתא, שאם הָיָה לָבוּשׁ צֶמֶר, וְהֵיצֶר – והיה ריחו רע, לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין לְנוֹדֵר סְתָם שלא יעלה עליו צמר, שאסור ללבוש ומותר לטעון, כיון שֶׁבסתמא אֵין בְּמַשְׁמַע אֶלָּא איסור לִלְבֹּשׁ. וּמַתְנִיתִין נַמִּי דַּיְיקָא – וכן מדוייק גם ממשנתנו, דְּהָא לֹא פָּלִיג – שהרי לא נחלק רַבִּי יְהוּדָה אַרֵישָׁא, לגבי האומר 'קונם צמר עולה עלי', שאינו אסור אלא בדרך לבישת כסות.
מברר הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: וְקָא פָּסַק חַד מֵרַבְּוָותָא – ופסק בנידון זה אחד מרבותינו [והוא הרמב"ם (פ"ח מהלכות נדרים ה"ח)], כְּרַבִּי יְהוּדָה, שהכל לפי הנודר, ופעמים שנאסר בלבישה, ופעמים שנאסר בטעינה, וּמִסְתַּבְּרָא כְּוָותֵיהּ – ומסתבר לומר כמותו, וְאַף עַל גַּב דְּתָנֵי לֵיהּ בִּיחִידָאָה – ואף שהובאו דברי רבי יהודה כדעת יחיד, לֵית לָן רְאָיָה דִּפְלִיגֵי רַבָּנָן עֲלֵיהּ בִּכְלוּם – הרי אין לנו כל ראיה שנחלקו עליו חכמים, וּתְנָן נַמִּי בִּכְהַאי גַּוְונָא בְּפִירְקִין דִּלְעֵיל – ושנינו כעין זה לעיל בפרק הקודם (פרק שישי), רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, האומר קוֹנָם גְּרִיס וְחִטָּה שאיני טועם, מותר לכוססם חיים, שֶׁלֹּא בָּא רַבִּי יְהוּדָה שם לחלוק, אֶלָּא לְפָרֵשׁ את דִּבְרֵי חֲכָמִים, ואף כאן יש לומר שבא רבי יהודה להוסיף על דברי חכמים, ולא לחלוק עליהם. וּתְנַן נַמִּי – ושנינו כעין זה במשנה לעיל (פרק שישי), אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, הַנּוֹדֵר מִן הַגְּבִינָה, אָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה בֵּין תְּפֵלָה, וְלָאו פְּלוּגְּתָא הִיא – ואין בזה מחלוקת כלל, אף שהובאו הדברים בשמו של יחיד. וְעוֹד, הָא סָתַם לָן תַּנָּא – הרי הביאה המשנה דין זה בסתם, שהַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר, דִּתְנַן בְּאִידָךְ פִּרְקִין – שהרי שנינו במשנה להלן (פרק שמיני) לגבי מי שהפצירו בו לישא את בת אחותו, ואמר 'קונם שהיא נהנית לי לעולם', שהיא מותרת ליהנות ממנו בכל דבר מלבד נישואין, לפי שֶׁבודאי לֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשֵׁם אִישׁוּת, וכן לגבי המפציר בחבירו שיבוא לאכול ולשתות אצלו, ואמר הלה 'קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך', שמותר הוא להכנס לביתו ולשתות צונן, לפי שֶׁבודאי לֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשֵׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְהָא וַדַּאי בִּדְרַבִּי יְהוּדָה שָׁיְיכָן – והרי דינים אלו ודאי שייכים לפי שיטת רבי יהודה, האומר שהכל לפי הנודר, והביאה זאת המשנה שם בסתם, שלא בשם יחיד, ומוכח שכך היא ההלכה. וְהָכִי נַמִּי אַשְׁכְּחָן דְּאִיתְּמַר עֲלָהּ בִּירוּשַׁלְמִי – וכך מצינו גם שאמרו בירושלמי (פ"ח ה"ח) על המשנה שם, אָמַר רַבִּי יסא, משנה זו כדבריו דְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר, הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר.
