משנה ז: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָךְ אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִיטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, כְּלוּם אָמַרְתָ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי זֶהוּ כְבוֹדִי. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי כְּאִלּוּ (הִתְקַבַּלְתִּי). הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנִית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִשּׁוּת. הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה:
משנה ז: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנָה לְךָ – תאסר עליך הנאתי, אִם אֵין אַתָּה בָּא וְנוֹטֵל לְצורך בָנֶיךָ כּוּר שֶׁל חִטִּים וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, ומדירו באופן זה כדי לגרום לו להסכים ליטול ממנו מתנה זו, הֲרֵי זֶה, המודר, אם אינו רוצה לקבל את אותה מתנה אך רוצה גם שלא יחול הנדר, יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ המודר, כְּלוּם אָמַרְתָּ – הרי לא אמרת לי לשון זו של נדר, אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדִי, כדי לכבדני ולתת לי מתנה [ואף שאמר לו שיטול מתנה זו לצורך 'בניו', אמר כן דרך כבוד, כביכול אין זו מתנה הראויה לפי חשיבותו בעצמו, אלא יטלנה עבור בניו], זֶהוּ כְּבוֹדִי, שלא אקבל מתנה זו, ונמצא שיתקיים רצונך לכבדני, וכיון שזהו אומדן דעת המוכח לכל, שכך היתה כוונת הנודר, יכול הוא להפר את נדרו בדרך זו.
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנָה לִי – תאסר עליך הנאתי, אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הרי נדר זה חל, ואָסוּר הלה בהנאת חבירו עַד שֶׁיִּתֵּן לו מה שבקש ממנו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה, הנודר, יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי מחשיב זאת כְּאִילּוּ הִתְקַבַּלְתִּי [-קיבלתי] ממך מה שרציתי, ואף שלא ניתנה לו המתנה בפועל, כיון שהיתה מטרתה לתועלתו, יכול הוא לוותר עליה ולומר שמחשיב זאת כאילו קיבל מתנה זו [ורבי מאיר, החולק כאן ואומר 'אסור עד שיתן', חולק גם ברישא, לגבי האופן שהדירו אם לא יקבל ממנו מתנה, שאינו יכול לומר 'כלום אמרת אלא מפני כבודי, זהו כבודי', אלא חל הנדר עד שיתן לו את המתנה בפועל].
הָיוּ מְסָרְבִין [-מפצירים] בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ, ולא רצה לישא אותה, ונדר וְאָמַר, קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי – יהא אסור עליה בנדר מה שהיא נהנית ממני לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי – יהא אסור עליה בנדר מה שהיא נהנית ממני לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ [-בת אחותו וגרושתו] מוּתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ כל הנאות שבעולם, מלבד נישואין, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה בנדרו אֶלָּא לְשׁוּם [-לענין] אִישׁוּת.
הָיָה מְסָרֵב [-מפציר] בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, ואָמַר אותו חבר שהזמינוהו, קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנַס – יהא ביתך אסור עלי בנדר, שלא אכנס אליו, ואפילו טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ, ותהא אסורה עלי, הרי זה מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, כיון שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה בנדרו אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שייאסר עליו לבוא ולאכול ולשתות אצל חבירו סעודה ממש, כפי שהזמינוהו, ולא היתה כוונתו שייאסר עליו אפילו להכנס לביתו ולשתות מעט צונן.
