משנה
האומר 'קונם יין שאני טועם עַד הַקָּצִיר', או שנדר 'עַד הַבָּצִיר' של הענבים, או 'עַד הַמָסִּיק' של הזיתים, [ובגמרא יבואר לאילו פירות הכוונה בכל אחת מלשונות אלו], אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, כלומר, עד תחילת הקציר, הבציר או המסיק. מבארת המשנה, זֶה הַכְּלָל בלשונות אלו, כָּל דבר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, וְאָמַר לשון 'עַד שֶׁיַּגִּיעַ', הרי זה אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, כלומר, עד שיתחיל. אך אם אמר 'עַד שֶׁיְּהֵא', אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא, כיון שמשמעות לשונו היא שישאר האיסור כל זמן שאותו דבר קיים, עד שיסתיים זמנו לגמרי. וְאילו כָל דבר שֶּׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, כגון קציר, בציר או מסיק, בֵּין שֶׁאָמַר 'עַד שֶׁיְּהֵא' ובֵּין שֶׁאָמַר 'עַד שֶׁיַּגִּיעַ', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, דכיון שאין לו זמן קבוע, ניתן להשתמש בלשון 'עד שיהא' גם כדי להגדיר את תחילת אותו הדבר, ואין כוונתו בלשון זו שיחול האיסור עד שיסתיים זמנו של אותו הדבר.
גמרא
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ח ה"ג), אדם שקָבַע זְמַן מסוים לְמִשְׁתֶּה נישואי בְּנוֹ, וְאָמַר האב, קוֹנָם יַיִן שֶּׁאֲנִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא מִשְׁתֶּה בְּנִי, יש להסתפק בדבר, האם משתה הבן זהו כְּמִי שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, כיון שקבע לו האב זמן מסוים, והרי האב אסור ביין עד שיסתיים המשתה. אוֹ שנאמר, מֵאַחַר שֶׁיָּכוֹל האב לִדְחוֹתוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ לְאַחַר זְמַן, שהרי מצד מהותו אין לו זמן מסוים, הרי זה כְּמִי שֶּׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, ונאסר רק עד תחילת המשתה. וְלֹא אִיפְשִׁיטָא – ולא נפשט ספק זה בגמרא, וְאַזְלִינָן לְחוּמְרָא – ויש להחמיר בזה מספק, כדין ספק איסורי תורה.
משנה
האומר קונם יין שאני טועם 'עַד הַקַּיִץ', והיינו עד זמן לקיטת תאנים, הרי חל נדרו עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס את התאנים בְּכַּלְכָּלוֹת – בסלים המיוחדים לכך. ואם אמר 'עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ', היינו עַד שֶׁיְקַפְּלוּ האנשים את הַמַקְצוֹעוֹת – הסכינים המיוחדים לתיקון וקיצוץ דבילת התאנים, כשמכינים אותם כעיגול.
אמר שייאסר עליו היין עַד הַקָּצִיר, היינו עַד שֶׁיַּתְחִילוּ האנשים לִקְצֹר קְצִיר חִטִּים, שהוא מאוחר, אֲבָל לֹא משעה שיתחילו לקצור קְצִיר שְׂעוֹרִים, כיון שסתם 'קציר' הוא כינוי לקציר חיטים, שהחיטים הם מאכל אדם, ואילו השעורים הם מאכל בהמה. ומוסיפה המשנה, שאותו זמן של קציר וכדומה, הַכֹּל נקבע לְפִי המָקוֹם שֶׁנָּדַר, שאִם הָיָה בשעת נדרו בָּהָר, חל נדרו עד שעה שיתחילו לקצור בָּהָר, וְאִם הָיָה בַּבִּקְעָה, חל נדרו עד שעה שמתחילים לקצור בַּבִּקְעָה.
גמרא
שנינו במשנה, 'עד שיהא הקיץ, עד שיתחילו העם לְכַנֵּס בְּכַּלְכָּלוֹת'. תָּנָא – שנינו על כך בברייתא, 'כַּלְכָּלוֹת' אלו שֶׁאָמְרוּ במשנה, היינו כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים, כיון שלשון 'קיץ' שייך בתאנים, שהדרך לקוצצם ביד, וְלֹא כַּלְכַּלָּה שֶׁל עֲנָבִים, שאין זה לשון 'קיץ', מאחר ואין קוצצים אותם ביד, אלא בסכין. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הַקַּיִץ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּתְּאֵנִים, שכינויים סתם הוא 'פירות הקיץ'.
שנינו במשנה, שאם נדר האדם איסור 'עד שיעבור הקיץ', הרי הוא אסור עַד שֶׁיְקַפְּלוּ הַמַקְצוֹעוֹת. תָּנָא – שנינו על כך בברייתא, האומר עד שיעבור הקיץ, הרי הוא אסור רק עַד שֶׁיְקַפְּלוּ רוֹב הַמִּקְצוֹעוֹת, ואפילו אם יש מעטים שעדיין משתמשים בהם, כיון שכוונתו היתה למנהג רוב בני אדם.
תָּנָא בברייתא, שלא לגבי נדרים, אם הוּקְפְּלוּ רוֹב הַמַקְצוֹעוֹת שאיתם מיישרים את עיגולי הדבילה של התאנים, מוּתָּרוֹת מִשּׁוּם גֶּזֶל, כיון שבעליהם מפקירים אותם, ואין בכוונתם לחזור ולקחת אותם, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר, לפי שהפקר פטור מן המעשר.
