מקשה הרמב"ן על דין זה, שראש השנה לנדרים הוא בתשרי, וְהָא דִּתְנַן הָכָא – ודין זה ששנינו במשנתנו, שאָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ, לַאו לְמֵימְרָא דְּכִי מַשְׁלִים אֲדָר סְלִיק לֵיהּ שַׁתָּא – אין כוונת המשנה שכאשר מסתיים חודש אדר הסתיימה השנה שנאסרה עליו, וחודש ניסן נחשב כשנה אחרת שאינה בכלל נדרו, דְּהָא בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לענין נדרים, וכפי שהתבאר לעיל, אֶלָּא הָכִי קָתָּנֵי – כך היא כוונת המשנה, שֶׁחֹדֶשׁ הָעִבּוּר בִּכְלָל הַשָּׁנָה, וְהחידוש בכך, שאֵין אוֹמְרִים הַלֵּךְ [אַחַר] רוֹב הַשָּׁנִים, וְרוֹב שָׁנִים לַאו מְעֻבָּרוֹת נִינְהוּ, ויש בהן רק שנים עשר חודשים, ואם כן נאמר שכשנודר האדם נדרו ל'שנה', כוונתו לשנים עשר חודשים בלבד, וְיַעֲלֶה לוֹ אֲדָר שֵׁנִי בִּמְקוֹם אֱלוּל, וְכִי מָטֵי – וכשיגיע רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, ונמצא שכבר עברו בשנה זו שנים עשר חודשים, לִישְׁתְּרֵי – יותר בשתיית יין, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה שאין הדבר כן, אלא כל 'שנה', ואפילו מעוברת, היא עד סוף חודש אלול, ולכן הגם שבשנה זו היו שלשה עשר חודשים, אין נדרו מותר עד שיסתיים חודש אלול.
וְאַשְׁכְּחָן נַמִּי דִּפְרִישׁוּ לָהּ בִּירוּשַׁלְמִי הָכִי – ומצאנו גם שפירשו כך בירושלמי, דְּגַרְסִינָן הָתָם – שכך למדנו שם (פ"ח ה"ו) לגבי משנה זו, הָדָא אָמְרָה – האם כוונת המשנה לומר שנִיסָן רֹאשׁ הַשָׁנָה לִנְדָרִים, ומחמת כן נאסר בה ובעיבורה, והיינו עד סוף חודש אדר השני, ואחר כך מותר נדרו, והרי תִּשְׁרֵי הוא רֹאשׁ הַשָׁנָה לִנְדָרִים, ואם כן פשוט שאסור הוא בחודש אדר השני, שהוא באמצע השנה, ומה באה המשנה להשמיענו, ומבאר הירושלמי, את החידוש במשנה, שֶׁלֹּא תֹּאמַר, יַעֲלֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר תַּחַת אֱלוּל, כלומר, שכיון שנוסף חודש לאותה שנה, ייחשב חודש אדר השני כחודש השנים עשר, במקום חודש אלול שהוא החודש השנים עשר בשנה רגילה, ונחשיב זאת כאילו הסתיימה השנה בחודש אב, וִיהֵא מֻתָּר בֶּאֱלוּל, לְפוּם כֵּן צָרִיךְ לְמֵימַר – לכן הוצרכה משנתנו לומר שאם התעברה השנה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ, ואין חודש העיבור משלים לו את השנה, אלא אותה שנה היא של שלשה עשר חודשים, ורק כשמסתיים חודש אלול מותר נדרו.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא לגבי דיני כתיבת זמן בשטרות, אם היה הזמן באֲדָר רִאשׁוֹן, כּוֹתֵב אֲדָר רִאשׁוֹן, ואם היה הזמן באֲדָר שֵׁנִי, כּוֹתֵב 'אדר' סְתָם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, הסובר שסתם 'אדר' הוא אדר שני. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם היה הזמן באֲדָר רִאשׁוֹן, כּוֹתֵב 'אדר' סְתָם, ואם היה הזמן באדר שֵׁנִי, מפרש וכּוֹתֵב תִּנְיָין – אדר שני, כיון שלדברי סתם 'אדר' הוא אדר ראשון. פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְבכל מקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, ולכן להלכה 'אדר' סתם הוא אדר ראשון.
משנה
תני' רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אָמַר האדם 'קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח', אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד תחילת לֵילֵי הַפֶּסַח, כיון שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לאסור את עצמו בשתיית יין אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יַיִן וְכוּ', והיינו בליל פסח. רַבִּי יוֹסֵי בְּנוֹ אוֹמֵר, אמר האדם קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֲנִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא הַשַּׁבָּת, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד תחילת לֵילֵי שַׁבָּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה לאסור את עצמו אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל שׁוּם, ותקנת עזרא היא לאכול שום בליל שבת.
