פרק זה עוסק בדיני התרת נדרים על ידי חכם, ועיקר הפתח הוא על ידי שמגלה הנודר דעתו שבשעה שנדר לא ידע דבר מסוים השייך לנדר, ואילו היה יודע זאת לא היה נודר, ועל ידי זה יכול החכם להתיר לו את נדרו:
משנה
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פּוֹתְחִין לְאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, על ידי שאומרים לו, אילו היית יודע שמחמת נדרך יש גנאי לאביך ואמך, שיש בני אדם האומרים להם 'ראו גידולים שגידלתם' [כיון שהנדר הוא דבר שאינו ראוי, וכפי שיבואר בגמרא], ונמצא שאתה גורם זלזול בכבודם, האם היית נודר. ואם הוא משיב שאם היה יודע זאת לא היה נודר, יכול החכם להתיר לו את הנדר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, כיון שיש לחשוש שמא אותו אדם באמת אינו מתחרט שנדר, ואף שיש בכך זלזול לאביו ואמו, אך מתבייש הוא לומר זאת, שלא יאמרו הבריות שהוא עז פנים, וישקר ויאמר לחכם שאילו היה יודע זאת לא היה נודר, ויתיר לו החכם את הנדר על סך דבריו, שלא כדין. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, כסיוע לדברי חכמים, והלא לפי דברי רבי אליעזר, שפותחים לאדם בכבוד אביו ואמו, אם כן, עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם – בכבוד ה', שכיון שרצון ה' שלא ידרו נדרים, אם כן הנודר הרי הוא כמזלזל בכבודו. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי אליעזר, אמנם אנו סוברים כן, אך אין בדבריך ראיה לדברינו, כיון שאִם כֵּן, שיפתחו לאדם בכבוד ה', נמצא שאֵין נְדָרִים כלל, כיון ששום אדם לא יעיז פניו לומר שלא אכפת לו מכבוד ה', ולכן בזה גם רבי אליעזר מודה שאין פותחים.
מוסיפה המשנה, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּדָבָר [-בנדר] שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, וכגון שהדיר אותם שלא יהנו מנכסיו, שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, והטעם לכך, כיון שאנו רואים כבר שהעיז פניו באביו ואמו והדירם נדר שכזה, הרי מוכח שאינו מתבייש בכך, ואם לא יתחרט באמת משום כבודם, יאמר שאינו מתחרט, ואם הוא אומר שלא היה נודר משום כבודם, ניתן להתיר את נדרו.
גמרא
שנינו במשנה, 'אמרו לו, אם כן [שיפתחו לאדם בכבוד המקום] אין נדרים'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת חכמים האומרים שאם כן 'אֵין נְדָרִים'. ומביאה בזה שני ביאורים, אָמַר אַבַּיֵּי, כוונתם היא שאם כן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין יָפֶה, כי אם ישאל אותו החכם האם הוא מתחרט מחמת כבוד ה', לא יעיז פניו לומר שאינו מתחרט, והחכם יתיר את הנדר על פי דבריו, שלא כדין. ביאור נוסף, רָבָא אָמַר, כוונת חכמים היא שאִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם, כיון שפתח זה מתאים לכל סוגי הנדרים, וכל אחד ואחד יתיר לעצמו את כל נדריו, ללא חכם [אבל לגבי פתח בכבוד אביו ואמו אין חשש שלא יישאלו בני אדם כלל על נדריהם, כיון שיש נדרים קלים מאד, שאין לאביו ואמו גנאי בהם, ולכן במקום שיש להם גנאי ניתן להתיר בפתח זה. מה שאין כן בכבוד המקום, שזהו פתח השייך בכל הנדרים].
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ט ה"א), הַכֹּל [-בין רבי אליעזר ובין חכמים] מוֹדִים בִּכְבוֹד רַבּוֹ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד – שאין אדם מעיז להעמיד את דבריו ואת נדרו ולומר שאינו מתחרט אף על פי שנגרם בכך זלזול לרבו, וכיון שאינו מעיז לומר כן אי אפשר להשתמש בפתח זה להתיר את הנדר, וכפי שאין פותחים לאדם בכבוד המקום מאותו טעם, שלא יעיז פניו לומר שאינו מתחרט, דְּתָנֵינַן – שהרי כך שנינו במשנה באבות (פ"ג מי"ב), 'וּמוֹרָא רַבְּךָ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם', הִלְכָּךְ – ולכן אֵין פּוֹתְחִין לו בפתח זה.
