הרמב"ן מביא עתה את סוגיית הגמרא בגיטין (לו.) לגבי נדר שהודר ברבים, או על דעת רבים: וְגַרְסִינָן הָתָם – עוד שנינו שם, אָמַר אַמֵימָר, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, אֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר – אפילו לדעת הסובר שנֶדֶר שֶׁהוּדַר בָּרַבִּים [-בפני רבים] יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, נדר שהודר עַל דַּעַת רַבִּים, אֵין לוֹ הֲפָרָה, כיון שנדר זה הוא חזק יותר מסתם נדר, מאחר ותלאו בדעת רבים, ואי אפשר להתירו [ואין הטעם מחמת שאין הרבים מתרצים להתירו, אלא אפילו אם הרבים מתרצים להתירו, ואפילו אם נדר סתם 'על דעת רבים' בלא לפרט מי הם אותם 'רבים', אי אפשר להתירו (ריטב"א)]. וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאין להתיר נדר שהודר על דעת רבים, היינו כשבא להתירו לְצורך דְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל אם בא להתירו לִדְבַר מִצְוָה, אף על פי שהודר על דעת רבים, יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה. ומביאה הגמרא סיוע לדין זה, דְּהַהוּא מִקְרֵי דַּרְדַּקֵּי – שהרי היה מעשה באדם אחד מלמד תינוקות, דְּאַדְרֵיהּ רַב אַחָא – שהדירו רב אחא על דעת רבים שלא ילמד תינוקות, דְּפָשַׁע בִּינוּקֵי – מחמת שהיה פושע בהנהגתו עם הילדים, שהיה מכה אותם יותר מהראוי, וְאף על פי כן אַהֲדְרֵיהּ רָבִינָא – החזירו רבינא ללמד תינוקות, דְּלֹא אַשְׁכַּח דְּדַיֵּיק כְּוָתֵיהּ – כיון שלא מצאו אדם אחר שידייק כמותו בלימוד התינוקות. וְאִיתָא הָתָם בַּהֲלָכוֹת – ודין זה הובא על ידי הרי"ף במסכת גיטין.
הגמרא מבארת עתה את אופן התרת נדר שהודר בפני אדם אחר, בענין הנוגע לאותו אדם: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַמּוּדָר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ בְּפָנָיו – אדם שהדיר עצמו שלא יהנה מחבירו, ועשה כן בפני חבירו, אֵין מַתִּירִין לוֹ את הנדר אֶלָּא בְּפָנָיו של אותו אדם. מבררת הגמרא, מְנָא הַנֵי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה. ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַבִּי יוֹחָנָן, דִּכְתִיב – שנאמר לגבי משה רבינו (שמות ד יט) 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם', ולכאורה קשה מדוע הוצרכה התורה לומר שהיה הדבר 'במדין', אלא באה התורה ללמדנו, שכך אָמַר לוֹ ה' למשה, בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ ליתרו שלא תצא מארצו, לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן, בפני יתרו. ומנין שנדר משה רבינו נדר במדין, דִּכְתִיב (שמות ב כא) 'וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ', וְאֵין 'אָלָה' אֶלָּא לשון שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי צדקיהו מלך יהודה 'וַיָּבֵא אוֹתוֹ בְּאָלָה' (יחזקאל יז יג), וּכְתִיב בדברי הימים (ב' לו יג) לגבי מעשה זה 'וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים', הרי שלשון 'ויואל' מתפרשת כשבועה, וכיון שהיה הנדר בפני יתרו, הוצרך משה רבינו להתיר את נדרו בפניו. ואגב כך שהובאה כאן שבועתו של צדקיהו מלך יהודה, מבררת הגמרא, וּמַאי מַרְדּוּתֵיהּ – ומה היתה מרידתו, והרי בודאי לא עבר צדקיהו על שבועתו ללא התרה, אלא דְּאִתְשִׁיל אַשְּׁבוּעָתֵיהּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – שנשאל על שבועה זו שנשבע לנבוכדנצר, שלא בפניו.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בהתרת נדר על ידי פתח ש'נולד' עתה, לאחר הנדר: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן נראים כְּנוֹלָד, וְאֵינָן כְּנוֹלָד לענין דין התרת נדרים, וַחֲכָמִים, הסוברים במשנה לעיל שאין פותחים בנולד, מוֹדִים לוֹ, שדברים אלו אינם נחשבים כנולד. ומבאר רבי מאיר את דבריו, כֵּיצַד, אָמַר הנודר, קוֹנָם שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית שֶׁאָבִיהָ רַע, אָמְרוּ לוֹ לאחר זמן, שכבר מֵת אביה אוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וכן אם אמר הנודר קוֹנָם שֶׁאֲנִי נִכְנַס לְבַיִת זֶה, שֶׁכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ, אוֹ שֶׁנָּחָשׁ רַע בְּתוֹכוֹ, ולאחר זמן אָמְרוּ לוֹ שכבר מֵת הַכֶּלֶב אוֹ נֶהֱרַג הַנָּחָשׁ, הֲרֵי הֵן כְּנוֹלָד, שהרי הפתח הוא על ידי דבר שנולד לאחר נדרו, וְאֵינָן כְּנוֹלָד לענין הדין, כיון שבשעת הנדר עצמו פירט את טעם הנדר, והרי זה כעין תנאי שהטיל בנדרו, ואף שאין זה תנאי ממש שנתיר את הנדר ללא פתח, אך הועילו דבריו לכך שיוכלו להתיר את נדרו כאשר התבטל הטעם לנדרו, מאחר ואמר בפירוש שזהו טעם הנדר, וַחֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.
גמרא
שנינו במשנה, 'אמרו לו מת או שעשה תשובה'. תמהה הגמא, כיצד ניתן להתיר לו את הנדר בכך שמת האב, והלא מִיתָה נוֹלָד הוּא. מבארת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, כיון שהזכיר בלשון הנדר שטעמו הוא מחמת שאביה של אותה אשה רע, נַעֲשֶׂה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְדָבָר, ואף שלא תלאו ממש, שאז היה הנדר מותר ללא התרה, מכל מקום כיון שהזכיר את טעמו בלשון נדרו, מועילה לו התרה אפילו בדבר שהתחדש לאחר זמן, אם הוא מבטל את עיקר טעמו של הנודר.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ט ה"ג) בביאור טעמו של רבי מאיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְדָבָר, והרי הוא כְּאוֹמֵר 'קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנָה לְאִישׁ פְּלוֹנִי כָּל זְמַן שֶׁהוּא לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים', שאם לָבַשׁ אותו פלוני בגדים לְבָנִים, מֻתָּר. רַבִּי זְעֵירָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן חולק ואומר, אם כך היה מתפרש הנדר שבמשנתנו, כאילו התנה שלא ישא את אותה פלונית כל זמן שאביה רע, הרי אם מת או עשה תשובה, אַף הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ כלל הֵיתֶּר חָכָם, שהרי תלה את נדרו בדבר, והתבטל אותו דבר [אלא משנתנו עוסקת באופן שאחרי שנדר התברר לו שכבר מת האב קודם לכן, או שכבר עשה תשובה. אמנם לפי זה קשה מדוע אמר רבי מאיר במשנתנו שדברים אלו הם 'כנולד', והרי אין זה דומה כלל לנולד, כיון שאירע הדבר קודם לנדרו (ר"ן)].
