גַּרְסִינָן – למדנו במסכת תענית, בְּפֶרֶק מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין (יב.), תַּנְיָא במגילת תענית, לאחר שנמנו שם ימים מסוימים בשנה שאסור להתענות בהם מחמת דברים טובים שאירעו בהם, לְהֵן – רק כָּל אִינִישׁ דְּאָתִי עִלּוּי מִן קַדְמַת דְּנָא – כל אדם שקיבל על עצמו תענית קודם לכן, יֵיסַר – תחול עליו התענית וייאסר באכילה, כֵּיצַד, יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִיּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָהּ, וּפָגְעוּ בּוֹ יָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִים בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית, אִם היה נִדְרוֹ קוֹדֶם לִגְזֵרָתֵנוּ, תִּדָּחֶה גְּזֵרָתֵנוּ מִפְּנֵי נִדְרוֹ, ויאסר באכילה. וְאִם גְּזֵרָתֵנוּ קוֹדֶמֶת לְנִדְרוֹ, יִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי גְּזֵרָתֵנוּ. אִיכָּא מַאן דְּפָרֵישׁ – ויש מי שפירש הלכה זו (רמב"ם הלכות נדרים פ"ג ה"ט), דְּאַף עַל גַּב דִּנְדָרִים חָלִין אפילו עַל דְּבַר מִצְוָה, כְּשם שהם חלים על דְבַר הָרְשׁוּת, וְיָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת נַמִּי צְרִיכִין פֶּתַח – הנודר שלא יאכל בימים טובים או בשבתות צריך פתח כדי להתיר את נדרו, אֲפִילוּ הָכִי – אף על פי כן, בְּיָמִים אֵלּוּ המוזכרים במגילת תענית, שהאיסור להתענות בהם הוא שֶׁל דִּבְרֵיהֶם [-דברי חכמים], עָשׂוּ בָּהֶן חִיזוּק יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה, ולכן אמרו שאין נדרו חל כלל, ולפי זה מה שאמרו 'ידחה נדרו', היינו שאין נדרו חל כלל, ומותר ללא התרת חכם. וְאִיכָּא מַאן דְּפָרֵישׁ – ויש מי שפירש באופן אחר הלכה זו, שמה שאמרו במגילת תענית 'יִדָּחֶה נִדְרוֹ', אין הכוונה שאין הנדר חל כלל, אלא שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל חָכָם, וּפוֹתֵחַ לוֹ בְּכָךְ – מתיר לו את הנדר על ידי פתח זה עצמו, שאילו היה יודע שיחולו ימי נדרו בימים שנאסרה בהם התענית, לא היה נודר, וכְּשֵׁם שהתבאר במשנתנו שֶׁפּוֹתְחִין את הנדר בִּכבוד יָמִים טוֹבִים וּבְשַּׁבָּתוֹת, שאילו היה יודע שיחול נדרו בימים אלו, לא היה נודר. וְהַאי פֵּירוּשָׁא בַּתְרָא פֵּירוּשָׁא דְּמִסְתַּבֵּר הוּא – והפירוש האחרון הוא הפירוש המסתבר. אֶלָּא מִיהוּ חֲזִינָן לְמִקְצָת רְבוּתָא דְּאָמְרֵי – אמנם מצאנו למקצת מרבותינו שאמרו, דְּהַאי נֶדֶר דְּהָכָא – שלשון 'נדר' המוזכרת כאן, במגילת תענית, לַאו נֶדֶר מַמָּשׁ הוּא דְּאַפְּקֵיהּ בִּלְשׁוֹן הֲרֵי עָלַי – אין הכוונה לנדר ממש, שאמרו בפיו בלשון 'הרי עלי', שאילו היה אומר כן לא היה נדרו נדחה מפני תקנת חכמים שלא להתענות בימים אלו, אֶלָּא קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעַלְמָא הוּא – אלא מדובר באדם שרק קיבל על עצמו תענית, ללא לשון נדר, וְקַבָּלַת תַּעֲנִית לֹא חֲמִירָא [-אינה חמורה] כִּנְדָרִים מַמָּשׁ, שיהיה בה כח לְמִיעָקַר יָמִים טוֹבִים ולהתענות בהם, וַאֲפִילוּ ימים טובים שאינם מן התורה אלא דִּמְגִילַת תַּעֲנִית, כִּדְאַמְרִינָן הָתָם – וכפי שאמרה הגמרא שם (תענית יב:), גַּבֵּי לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ, כלומר, שאם אדם קיבל על עצמו תענית ליום מסוים, יכול הוא לאכול באותו יום ולהתענות ביום אחר, ותמהה על כך הגמרא, וְכִי נֶדֶר הוּא, דְּלֹא סַגִּי דְּלֹא מְשַׁלֵּם – שאינו נפטר מחיובו אם אינו מתענה ביום אחר וְכוּ', הרי שהבינה הגמרא בפשיטות שאין קבלת תענית נחשבת כנדר ממש. וגם לְאִידָךְ לִישְׁנָא – לשון האחרת בגמרא שם, דְּקָאֲמַר 'לֹא יְהֵא אֶלָּא נֶדֶר', יש ללמוד מלשון זו דְּמִכָּל מָקוֹם נֶדֶר גָּמוּר לֹא הֲוֵי – אין זה נדר גמור, הִלְכָּךְ – ולכן אמרו במגילת תענית שתִּדָּחֶה קַבָּלָתוֹ מִפְּנֵי גְּזֵרָתֵנוּ.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ח ה"א), נָדַר האדם לְהִתְעַנּוֹת בימים מסוימים, וְנִמְצְאוּ יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת, הרי זה לוֹקֶה על כך שנדר להתענות ביום שהדבר אסור [ולהלן יבואר שאלו הן מלקות מדרבנן], וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֵיתֶּר חָכָם. אמנם אם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת, וְנִמְצָא יוֹם טוֹב שֶׁל מְגִלַּת תַּעֲנִית, רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוּדָן, תַּרְוַיְיהוּ מוֹרִין – שניהם אמרו את דבריהם בשם רַבִּי יִרְמְיָה, בְּשֵׁם רַב חִיָיא בַּר אַבָּא, אך נחלקו מה היתה הוראתו בענין זה, חַד מהם אָמַר, הרי זה מִתְעַנֶּה, וְאֵינוֹ מַשְׁלִים את תעניתו, וְחַד אָמַר לוֹקֶה על כך שנדר נדר זה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֵיתֶּר חָכָם. ומבאר הרמב"ן, וְהַאי לוֹקֶה – ומה שאמרו כאן שלוקה על כך שנדר להתענות בימים המוזכרים במגילת תענית, שאסור להתענות בהם מדרבנן, מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנָן הוּא.
