פרק יא, משנה א: וְאֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא מֵפֵר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, אִם אֶרְחַץ וְאִם לֹא אֶרְחַץ, אִם אֶתְקַשֵּׁט וְאִם לֹא אֶתְקַשֵּׁט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נָפֶשׁ:
פרק יא, משנה א: נאמר בתורה בפרשת הפרת נדרים (במדבר ל יד) 'כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ', ומבארת המשנה, אֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא [-הבעל] מֵיפֵר, נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, כגון 'אִם אֶרְחַץ', וְ'אִם לֹא אֶרְחַץ', 'אִם אֶתְקַשֵּׁט', וְ'אִם לֹא אֶתְקַשֵּׁט', וכוונת המשנה בלשון 'אם ארחץ' ו'אם אתקשט' היא לאופן שאמרה האשה שתהא אסורה עליה הנאת רחיצה לעולם, אם תרחץ היום. או שאמרה שתהא אסורה עליה הנאת קישוט לעולם אם תתקשט היום, ונמצא שאינה יכולה לרחוץ ולהתקשט באותו יום, כיון שאם תעשה כן תאסר ברחיצה או בקישוט לעולם. ומה שאמרה 'אם לא ארחץ' ו'אם לא אתקשט', אין כוונת המשנה לנדר, אלא לשבועה, שנשבעה שלא תרחץ ושלא תתקשט, ובדברים אלו יש עינוי נפש. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, וכוונתו לחלוק על האופנים של 'אם לא ארחץ' ו'אם לא אתקשט', שיכולה היא שלא להתרחץ ושלא להתקשט יום אחד, וממילא לא תאסר בדברים אלו לעולם, ואין בכך עינוי נפש, ואילו חכמים סוברים שגם בהימנעות מרחיצה וקישוט יום אחד יש עינוי נפש, ויכול הבעל להפר נדרים אלו.
