שנינו בתּוֹסֶפְתָּא, אשה שנָדְרָה שֶׁלֹּא תִּטְעוֹם אֶחָד מִכָּל הַמִּינִין של המאכלים, בֵּין אם היה זה מַאֲכָל יָפֶה ובֵין אם היה זה מַאֲכָל רַע, אך היא חפצה לאוכלו, אֲפִלּוּ לֹא טָעֲמָה אוֹתוֹ הַמִּין מִיָּמֶיהָ, ויתכן שאם תטעמנו לא תרצה כלל לאוכלו, אך עתה רוצה היא לאוכלו ויש לה צער בכך שנאסרה בו, מכל מקום יָפֵר לה בעלה. אָמְרָה האשה קוֹנָם פִּלְפְּלִין שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת, או גְּלוּסְקִין [-עוגה קטנה] שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ אוֹתוֹ הַמִּין של פלפלין או גלוסקין מִיָּמֶיהָ, ואינה יודעת מה טעמו, הרי זה יָפֵר, כיון שעתה רוצה היא לטעום את אותו המין.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, נָדְרָה האשה בנדר אחד שלא תהנה מִשְּׁתֵּי כִּכָּרוֹת, בְּאַחַת הככרות היא מִתְעַנָּה שאינה יכולה לאוכלה, וּבְאַחַת אֵין מִתְעַנָּה, וכגון שהיא פת קיבר, שאינה רוצה לאוכלה כלל, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מֵיפֵר לַככר שהיא מִּתְעַנָּה בה, מאחר ויש בה עינוי נפש, מֵיפֵר לְשֵׁאֵינוֹ מִתְעַנָּה – לככר שאינה מתענה בכך שאינה יכולה לאוכלה, כיון שהכל נדר אחד, ומתוך שנתנה לו התורה רשות להפר את חלק הנדר שיש לה בו עינוי נפש, בכוחו להפר גם את החלק השני של הנדר, הגם שאין בו עינוי נפש. וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, מֵיפֵר הוא לַככר שהיא מִתְעַנָּה בו, וְאֵינוֹ מֵיפֵר לְשֵׁאֵינוֹ מִתְעַנָּה, כיון שבאותו חלק אין עינוי נפש, ואין בכוחו להפר נדר שאין בו עינוי נפש.
משנה
האומר, קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ ממנו את התרומות והמעשרות בְּעַל כָּרְחוֹ, אך אם אמר קונם כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נהנים לי, יִטְּלוּ אֲחֵרִים, ובגמרא יבוארו טעמי הדינים במשנתנו.
גמרא
להבנת הגמרא יש להקדים, שאמנם חייב האדם להפריש מתבואתו תרומות ומעשרות, וחלק זה של התבואה נחשב כמי שאינו שלו כלל, אך נתנה לו התורה את הזכות לתת את התרומות והמעשרות לכהנים והלויים שהוא רוצה, וזכות זו מכונה 'טובת הנאה', כלומר, הנאה שיש לו מכך שהכהנים והלויים יחזיקו לו טובה על כך שנתן להם את התרומות והמעשרות. אַקְּשִׁינַן רֵישָׁא אַסֵּיפָא – הגמרא הקשתה שלכאורה יש סתירה בין הרישא של משנתנו לבין הסיפא, שהרי ברֵישָׁא משמע שטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָה נחשבת מָמוֹן, ולכן הגם שהכהנים והלויים אסורים בהנאתו, רשאים הם ליטול את התרומות והמעשרות, ואין זה נחשב שהם נהנים מממונו, כיון שחלק 'טובת ההנאה' שיש לו בתרומות ובמעשרות אינו חשוב ממון. ואילו בסֵיפָא משמע שטוֹבַת הֲנָאָה נחשבת מָמוֹן, ולכן אותם כהנים ולויים שנאסרו בהנאתו אינם רשאים ליטול ממנו את התרומות והמעשרות.
וּפָרִיק – ותירץ רָבָא, דְּטוֹבַת הֲנָאָה נחשבת מָמוֹן, ולכן בסיפא אין הכהנים והלויים רשאים ליטול ממנו תרומות ומעשרות, וְשָׁאנִי – ושונה הדבר לגבי תְּרוּמָה, באופן שאסר על כל הכהנים ליהנות ממנו, דְּהַיְנוּ טַעֲמָא – שזהו הטעם של המשנה דְּיִטְּלוּ בְּעַל כָּרְחוֹ, מִשּׁוּם דִּתְרוּמָה לֹא חָזְיָא – אינה ראויה אֶלָּא לַכֹּהֲנִים, וְכֵיוָן דְּקָאָתֵי לְמִיסְרָא עֲלֵיהוֹן – וכיון שאסר את הנאתו על כל הכהנים, נמצא שאינו יכול לתת את התרומה לשום כהן, ואין לו כל דרך להשתמש וליהנות מה'טובת הנאה' שיש לו בתרומות, שַׁוְיוּהָּ עַפְרָא בְּעַלְמָא – הרי החשיב את ההנאה הזו כעפר בעלמא, כיון שכל הנאה שאין לו דרך ליהנות ממנה אינה נחשבת לגביו כממון, ורשאים הכהנים ליטול את התרומה בעל כרחו.
דין נוסף בענין דומה: וּמַאן דְּאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן בְּרִיּוֹת – ומי שאסר על עצמו את הנאת כל אנשי העולם, נַמֵּי שָׁרֵי לְמִשְׁקָל – גם כן מותר לו ליטול לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, שהם מתנות עניים, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, והרי אם 'טובת הנאה' נחשבת ממון נמצא שהוא נהנה מממון הבעלים, והדבר אסור, ומבאר, כיון שלשון 'עֲזִיבָה' כְּתִיבָא בְּהוּ – נאמר בהם 'לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם' (ויקרא יט י), והיינו שאין לבעלים זכות לתת אותם לעניים שהוא רוצה, אלא עליו לעוזבם בשדה וכל עני הקודם זוכה בהם, וְנמצא דלֵית בְּהוּ – שאין בהם כלל טוֹבַת הֲנָאָה לִבְעָלִים, ואין זה דומה לתרומה ומעשר שנאמר בהם לשון 'נתינה', והיינו שאמרה התורה שיש לבעלים זכות לתת את המתנות לכהן והלוי שהוא רוצה בהם.
